פעילות מבצעית
תורת המרדפים – סיירת חרוב
"המרדף" היה צורת הקרב שהתפתחה באותם הימים בבקעת הירדן ובאזורי ההר בשומרון ויהודה.
1967
וצוותי כוננות מרדף של כוחות התעסוקה שעמדו לרשות מפקדת חטיבת הבקעה. גדוד החי"ר שבגזרתו נערך המרדף, הפעיל את מחלקת המרגמות 81 מ"מ ומחלקת התול"ר, על פי התפתחות האירוע. כמו כן, הועמדו בכוננות טנקים ומרגמות דגם ד´, שהיו בתעסוקה.עם הפעלת נוהל מרדף, הועמדו כל הכוחות המצויים בקו בכוננות, וכוחות התעסוקה חסמו את כל צירי הרוחב והאורך בגזרה.
צוותי המרדף ע"ג זחל"מים, נ"נים וג´יפים, קודמו לנקודת מפגש על ציר החדירה. לאותה נקודה קודמו גם המרגמות, התול"רים וכלים נוספים ע"פ הצורך. צוות חפ"ק המח"ט, כלל את קצין האג"ם או קמב"ץ החטיבה, קצין המודיעין, חוקרי שבויים דוברי ערבית, קצין הגששים, קצין ההנדסה וקצין הקשר החטיבתי. החפ"ק נבנה הן כחפ"ק רכוב והן כחפ"ק רגלי לתנועה בשטחים הקשים והתלולים של וואדיות מדבר יהודה. למפקד החטיבה הוקצה מסוק פיקוד שאפשר ניידות, תצפית ושליטה במרחב המרדף.
מתחילת המרדפים, הרבה צה"ל להשתמש במסוקים, על פי הידע והניסיון שרכש הצבא הצרפתי בלחימה נגד ה-פ.ל.נ. באלג´יר והניסיון האמריקני בויאטנם. צוותי גששיםמאובטחים בכוח חי"ר הוקפצו לעומק השטח, לחיתוכי עומק ולבדיקת צירי הרוחב שהוכשרו במיוחד, לאיתור ומעקב אחרי תנועת המחבלים. צוותי החי"ר דולגו במסוקים, לעמדות תצפית, חסימות קרובות ורחוקות וסגירת מעגל סביב המחבלים. המסוקים סייעו לא רק בניוד כוחות המרדף, כי אם בתצפית, ממסר וחילוץ נפגעים במידת הצורך.
המסוקים שהיו חמושים במקלעים, שימשו גם ככוח אש נייד וזריז, וחיסלו לא אחת מחבלים שהצליחו להימלט מזירת הקרב .חוליית המחבלים החודרת, עשתה כל מאמץ להגיע לגב ההר מבעוד לילה. בדרך כלל, לא ניתן היה להשלים את המהלך והמחבלים נקלעו לאור יום.
המחבלים חיפשו מסתור ומחסה ברכסי ההרים, בוואדיות התלולים ובמערות שמעל בקעת הירדן.
צוותי המרדף השתדלו לנוע תוך כדי תפיסת שטחים שולטים משני צידי הוואדיות ובחיפוי הדדי. הסריקה התבצעה תוך כדי תנועה ואש, כאשר הכוח יורה לעבר כל עצם חשוד. הלוחמים נשאו עימם רמוני יד רבים, ששימשו לטיהור מבנים וכוכים חשודים. באותם מקרים, בהן סרקו הכוחות מערות או כוכים, נאסרה הכניסה ולכל מערה וכוך הושלך רימון או מטען.
המעבר על פתחן של המערות, נעשה תוך חיפוי וירי, על ידי כוח רתק. היו מרדפים בהם השתמש הכוח בירי פצצות גז מדמיע, להוצאת המחבלים מהמערות והנקיקים בהם הסתתרו.
באותם מיקרים בהם זמן החצייה ומעבר המכשול התארך, מצאו המחבלים מסתור במטעים ובשטחים החקלאיים של בקעת הירדן, דבר שחייב את הכוחות לנוע בצורה מאובטחת בתוך השטח הסבוך. במידה והיה ניתן, השתדלו כוחות המרדף לכתר את המטע, ולנסות להכריע את הקרב מבלי להיכנס לשטח הסבוך. במקרים אלו הופעלו להביורים, מתוך כוונה להדליק את הצמחייה ולאלץ את המחבלים לצאת מהפרדס ולהיכנע. מקרים בהם נסרקו מטעים ופרדסים חייבו משנה זהירות מפני התקלות פתע ממחבלים שמצאו מסתור ועמדת אש בין ענפי העץ, מעל הכוחות הסורקים. הכוח נע תוך תצפית וחיפוי לאגפים ולגובה צמרות העצים. תנועה בפרדסים ומטעים צפופים חייבה תרגולת ותאום מרבי, על מנת למנוע אירועי "אש בין כוחותינו". בעיה שכיחה במרדף, הייתה התאום בין הכוחות הרבים שלקחו בו חלק. לכל צוות היה מכשיר קשר, רימוני עשן צבעוניים ואקדח זיקוקין. לעיתים נעזרו הכוחות גם בדגלונים לשם הזדהות. בעיית השליטה והתאום בין הכוחות בשטחים סבוכים ומבותרים, גרמה לא פעם לירי על כוחותינו ולנפגעים מיותרים. רשתות הקשר בין המפקדות והכוחות הרבים שלקחו חלק במרדף, חייב לימוד ושינוי בשל העומס הרב, במיוחד בשלב ההיתקלות. שלב ההיתקלות שהוא הקריטי בקרב, יצר עומס ואף שיתק לא פעם את יכולת השליטה של המפקד. בשל כך הופרדו רשתות הבט"ש הגזרתיות ונבנתה רשת מרדפים מיוחדת ,סגורה, לכוח המרדף בלבד.
צוותי הקרב סרקו את הרכסים סביב ציר החדירה, תוך תצפית ואש לעבר הוואדיות הסמוכים, כאשר הגששים נעים על עקבות המחבלים ומנסים לאתר את מקום המסתור. משהתגלו המחבלים, היו כוחות המרדף סוגרים את תא השטח ומציבים בעמדות אש, צוותי קרב שמנעו כל אפשרות לחמוק. חוקר שבויים שהתלווה לכוח, קרא ברמקול למחבלים להניח את נשקם ולהיכנע.
לא ניתנה כל אפשרות לנהל משא ומתן ובמידה והמחבלים לא נכנעו מייד, פתחו הכוחות באש והחלו להסתער לעברם.
צוותי המרדף ע"ג זחל"מים, נ"נים וג´יפים, קודמו לנקודת מפגש על ציר החדירה. לאותה נקודה קודמו גם המרגמות, התול"רים וכלים נוספים ע"פ הצורך. צוות חפ"ק המח"ט, כלל את קצין האג"ם או קמב"ץ החטיבה, קצין המודיעין, חוקרי שבויים דוברי ערבית, קצין הגששים, קצין ההנדסה וקצין הקשר החטיבתי. החפ"ק נבנה הן כחפ"ק רכוב והן כחפ"ק רגלי לתנועה בשטחים הקשים והתלולים של וואדיות מדבר יהודה. למפקד החטיבה הוקצה מסוק פיקוד שאפשר ניידות, תצפית ושליטה במרחב המרדף.
מתחילת המרדפים, הרבה צה"ל להשתמש במסוקים, על פי הידע והניסיון שרכש הצבא הצרפתי בלחימה נגד ה-פ.ל.נ. באלג´יר והניסיון האמריקני בויאטנם. צוותי גששיםמאובטחים בכוח חי"ר הוקפצו לעומק השטח, לחיתוכי עומק ולבדיקת צירי הרוחב שהוכשרו במיוחד, לאיתור ומעקב אחרי תנועת המחבלים. צוותי החי"ר דולגו במסוקים, לעמדות תצפית, חסימות קרובות ורחוקות וסגירת מעגל סביב המחבלים. המסוקים סייעו לא רק בניוד כוחות המרדף, כי אם בתצפית, ממסר וחילוץ נפגעים במידת הצורך.
המסוקים שהיו חמושים במקלעים, שימשו גם ככוח אש נייד וזריז, וחיסלו לא אחת מחבלים שהצליחו להימלט מזירת הקרב .חוליית המחבלים החודרת, עשתה כל מאמץ להגיע לגב ההר מבעוד לילה. בדרך כלל, לא ניתן היה להשלים את המהלך והמחבלים נקלעו לאור יום.
המחבלים חיפשו מסתור ומחסה ברכסי ההרים, בוואדיות התלולים ובמערות שמעל בקעת הירדן.
צוותי המרדף השתדלו לנוע תוך כדי תפיסת שטחים שולטים משני צידי הוואדיות ובחיפוי הדדי. הסריקה התבצעה תוך כדי תנועה ואש, כאשר הכוח יורה לעבר כל עצם חשוד. הלוחמים נשאו עימם רמוני יד רבים, ששימשו לטיהור מבנים וכוכים חשודים. באותם מקרים, בהן סרקו הכוחות מערות או כוכים, נאסרה הכניסה ולכל מערה וכוך הושלך רימון או מטען.
המעבר על פתחן של המערות, נעשה תוך חיפוי וירי, על ידי כוח רתק. היו מרדפים בהם השתמש הכוח בירי פצצות גז מדמיע, להוצאת המחבלים מהמערות והנקיקים בהם הסתתרו.
באותם מיקרים בהם זמן החצייה ומעבר המכשול התארך, מצאו המחבלים מסתור במטעים ובשטחים החקלאיים של בקעת הירדן, דבר שחייב את הכוחות לנוע בצורה מאובטחת בתוך השטח הסבוך. במידה והיה ניתן, השתדלו כוחות המרדף לכתר את המטע, ולנסות להכריע את הקרב מבלי להיכנס לשטח הסבוך. במקרים אלו הופעלו להביורים, מתוך כוונה להדליק את הצמחייה ולאלץ את המחבלים לצאת מהפרדס ולהיכנע. מקרים בהם נסרקו מטעים ופרדסים חייבו משנה זהירות מפני התקלות פתע ממחבלים שמצאו מסתור ועמדת אש בין ענפי העץ, מעל הכוחות הסורקים. הכוח נע תוך תצפית וחיפוי לאגפים ולגובה צמרות העצים. תנועה בפרדסים ומטעים צפופים חייבה תרגולת ותאום מרבי, על מנת למנוע אירועי "אש בין כוחותינו". בעיה שכיחה במרדף, הייתה התאום בין הכוחות הרבים שלקחו בו חלק. לכל צוות היה מכשיר קשר, רימוני עשן צבעוניים ואקדח זיקוקין. לעיתים נעזרו הכוחות גם בדגלונים לשם הזדהות. בעיית השליטה והתאום בין הכוחות בשטחים סבוכים ומבותרים, גרמה לא פעם לירי על כוחותינו ולנפגעים מיותרים. רשתות הקשר בין המפקדות והכוחות הרבים שלקחו חלק במרדף, חייב לימוד ושינוי בשל העומס הרב, במיוחד בשלב ההיתקלות. שלב ההיתקלות שהוא הקריטי בקרב, יצר עומס ואף שיתק לא פעם את יכולת השליטה של המפקד. בשל כך הופרדו רשתות הבט"ש הגזרתיות ונבנתה רשת מרדפים מיוחדת ,סגורה, לכוח המרדף בלבד.
צוותי הקרב סרקו את הרכסים סביב ציר החדירה, תוך תצפית ואש לעבר הוואדיות הסמוכים, כאשר הגששים נעים על עקבות המחבלים ומנסים לאתר את מקום המסתור. משהתגלו המחבלים, היו כוחות המרדף סוגרים את תא השטח ומציבים בעמדות אש, צוותי קרב שמנעו כל אפשרות לחמוק. חוקר שבויים שהתלווה לכוח, קרא ברמקול למחבלים להניח את נשקם ולהיכנע.
לא ניתנה כל אפשרות לנהל משא ומתן ובמידה והמחבלים לא נכנעו מייד, פתחו הכוחות באש והחלו להסתער לעברם.
