פעילות מבצעית
הדגן (מרבל)
באותה תקופה קלטה סיירת "חרוב", את ה"דגנים", ושאר האמצעים המיוחדים שנרכשו ויוצרו למלחמה במחבלים. במהלך 68, מארבי ה-"דגן", קצרו הצלחה רבה יותר מאשר מארבי הבטן השגרתיים של יחידות התעסוקה המבצעית. ביחידה היו 15 "דגנים" על נ"נים ולכל מארב יצאו הלוחמים כשהן מצוידים במכשירי ראיית לילה ומטענים שהוצבו בגזרת המארב דוגמת "כלימורים" ו-"אבטיחים".
מערכת ה"דגן" או כפי שכונתה גם בשם "מרבל",
הייתה צריח עם מקלע מא"ג או מקלע "0.3 עליו הורכבה ה"חרצית" - משקפת ראיית לילה עם זרקור א"א (אינפרא אדום) - זרקור 45 אינץ´ עם מסנן אינפרא-אדום. טווח הראייה בעזרת הזרקור הגיע ל-350 מטר. לצריח מערכת ה"דגן" הייתה יכולת צידוד של 360 מעלות. למערכת ה"דגן" נוספה מערכת מכ"מ בעלת טווח של 600 מטר, שהגדילה את יכולת הגילוי. צוות ה"דגן" צויד במהלך שנת 68/69 בשני מכשירי "משורר" בינוני 7 *1 ו"משורר" קטן 4 * 2 (1 למקלע הקדמי ו-1 למפקד).[2]הצריח הותקן על גבי זחל"ם, קומנדקר או ג´יפ סיור והופעל כמארב נייח או נייד על צירי החדירה של המחבלים. הצריח פותח על ידי התעשייה האווירית והוכנס לשימוש ביחידות הסיור הפיקודיות החל משנת 1967.
במהלך שנת 1968/9 הפעיל צה"ל כ-80 מערכות "דגן" שסבלו מבעיות ´ילדות´ וקליטה של כל מערכת חדשה, ובהם בעיות טכניות של תאום מכשירי הראייה עם המקלעים, תקלות ירי והתרוקנות מצברי העופרת, במידה ולא טופלו כיאות. צוות ה"דגן" מנה 4-5 לוחמים שעברו הכשרה מיוחדת. מיקום שני כלי הרכב, תוכנן על פי תנאי הקרקע בגזרת המארב וכיוון תנועה צפוי של המחבלים, בקפל קרקע או קבוצת שיחים או עץ שהיה באזור. הוראות פתיחה באש ניתנו בהתאם לכל גזרה בה הונח המארב. הוראות פתיחה באש לג´יפ הדגן היו בדרך כלל לטווח 80 מטר, לפי פקודת מפקד ג´יפ צריח הדגן. הותר לפתוח באש ללא פקודה כאשר נוצר גילוי בטווח הקרוב מ-80 מטר, או התגלתה סכנה למארב.במקרה של התקלות אחד הכוחות, היה על הכוח השני לנוע על פי פקודה (ג´יפ דגן או ג´יפ חרצית) לחסימה לכיוון השני, על פי תרגולת קבועה. זיהוי מיקום הכוחות נקבע לפי אורות רכב מלאים המופעלים מיד עם ההיתקלות. ג´יפ פיקוד שהמתין בבסיס המארבים הצטרף לסריקה. המארב נמשך עד השעה 03:00. (או על פי הוראות המפקדה המרחבית). בשעה זאת היה הכוח פותח מכשירים. ג´יפ צריח הדגן היה יוצא ממקומו ומחכה על הציר. הנ"נ או ג´יפ השרביטים נשאר במקום. המ"מ היה נוסע עם ג´יפ החרצית לאסוף את המשדרים. בגמר הקיפול יוצאים בדרך ציר הגישה ונעים במצב טעון עד נקודת פריקה. שם פורקים כלי נשק, מכסים את צריח הדגן וממשיכים ללא אורות עד בסיס המארבים. רק בנקודה מרוחקת כאשר עלה על הכביש הראשי היה הכוח מדליק את אורות כלי הרכב.יש להדגיש שהנהלים וההוראות מבצעיות המדוקדקות למארבי ה"דגן", באו לתת מענה לכשלים בסטנדרטים של תרגולת המארבים הותיקה.
מערכת ה"דגן" או כפי שכונתה גם בשם "מרבל",
הייתה צריח עם מקלע מא"ג או מקלע "0.3 עליו הורכבה ה"חרצית" - משקפת ראיית לילה עם זרקור א"א (אינפרא אדום) - זרקור 45 אינץ´ עם מסנן אינפרא-אדום. טווח הראייה בעזרת הזרקור הגיע ל-350 מטר. לצריח מערכת ה"דגן" הייתה יכולת צידוד של 360 מעלות. למערכת ה"דגן" נוספה מערכת מכ"מ בעלת טווח של 600 מטר, שהגדילה את יכולת הגילוי. צוות ה"דגן" צויד במהלך שנת 68/69 בשני מכשירי "משורר" בינוני 7 *1 ו"משורר" קטן 4 * 2 (1 למקלע הקדמי ו-1 למפקד).[2]הצריח הותקן על גבי זחל"ם, קומנדקר או ג´יפ סיור והופעל כמארב נייח או נייד על צירי החדירה של המחבלים. הצריח פותח על ידי התעשייה האווירית והוכנס לשימוש ביחידות הסיור הפיקודיות החל משנת 1967.
במהלך שנת 1968/9 הפעיל צה"ל כ-80 מערכות "דגן" שסבלו מבעיות ´ילדות´ וקליטה של כל מערכת חדשה, ובהם בעיות טכניות של תאום מכשירי הראייה עם המקלעים, תקלות ירי והתרוקנות מצברי העופרת, במידה ולא טופלו כיאות. צוות ה"דגן" מנה 4-5 לוחמים שעברו הכשרה מיוחדת. מיקום שני כלי הרכב, תוכנן על פי תנאי הקרקע בגזרת המארב וכיוון תנועה צפוי של המחבלים, בקפל קרקע או קבוצת שיחים או עץ שהיה באזור. הוראות פתיחה באש ניתנו בהתאם לכל גזרה בה הונח המארב. הוראות פתיחה באש לג´יפ הדגן היו בדרך כלל לטווח 80 מטר, לפי פקודת מפקד ג´יפ צריח הדגן. הותר לפתוח באש ללא פקודה כאשר נוצר גילוי בטווח הקרוב מ-80 מטר, או התגלתה סכנה למארב.במקרה של התקלות אחד הכוחות, היה על הכוח השני לנוע על פי פקודה (ג´יפ דגן או ג´יפ חרצית) לחסימה לכיוון השני, על פי תרגולת קבועה. זיהוי מיקום הכוחות נקבע לפי אורות רכב מלאים המופעלים מיד עם ההיתקלות. ג´יפ פיקוד שהמתין בבסיס המארבים הצטרף לסריקה. המארב נמשך עד השעה 03:00. (או על פי הוראות המפקדה המרחבית). בשעה זאת היה הכוח פותח מכשירים. ג´יפ צריח הדגן היה יוצא ממקומו ומחכה על הציר. הנ"נ או ג´יפ השרביטים נשאר במקום. המ"מ היה נוסע עם ג´יפ החרצית לאסוף את המשדרים. בגמר הקיפול יוצאים בדרך ציר הגישה ונעים במצב טעון עד נקודת פריקה. שם פורקים כלי נשק, מכסים את צריח הדגן וממשיכים ללא אורות עד בסיס המארבים. רק בנקודה מרוחקת כאשר עלה על הכביש הראשי היה הכוח מדליק את אורות כלי הרכב.יש להדגיש שהנהלים וההוראות מבצעיות המדוקדקות למארבי ה"דגן", באו לתת מענה לכשלים בסטנדרטים של תרגולת המארבים הותיקה.
