שמות נופלים

לנדסמן ירון ז"ל

 

לזכרו של ירון לנדסמן.                                                                     10.06.2011


לקראת יום הזיכרון האחרון (2011 )  חלף בראשי הרהור כל שהוא שהשנה שומה עלינו לבקר את קברו של חברנו למחלקה ולנשק ירון לנדסמן בבית הקברות של קיבוץ איילת השחר.
למחרת קיבלתי טלפון מפתיע משני חברים וותיקים ליחידה, אלי גמגרמן ודוד חיון אשר העלו ודיברו על אותו רעיון, דומה שהצורך הנפשי לעשות זאת עלה מתוכנו וכך החלה להתגלגל ולנוע היוזמה אשר בעטיה אנו כאן.


ירון, הלכת מאיתנו בחטף במהלך מרדף בבקעת הירדן בתאריך ה 11.06.1969,
הכרנו לראשונה בחודש נובמבר 1968, דומה שהיה זה אך תמול שלשום, בבסיס הקליטה והמיון, התנדבת והצטרפת ליחידה יחד עם יפתח כרמי ז"ל בן קיבוצך אשר גם הוא הלך מאיתנו בדמי ימיו לאחר מחלה,  שרתנו יחדיו כ 6 חודשים עד לנפילתך, עברנו את  ימי הבקו"ם וטירונות הצנחנים בימי החורף בבסיס רמה ולאחר מכן את אימון הלוחם במחנה עופר ובבקעת הירדן עד לימי הפעילות המבצעית בארץ המארבים והמרדפים.


זכורני שהיית חסון, גבה קומה, משכמך ומעלה, עם בת צחוק תמידית על השפתיים, המ"מ יאיר קליין הפך אותך למאגיסט, נושא המקלע הכבד אותו נשאת לאורך כל הדרך וגם במהלך אותו מרדף מר ונמהר אשר בו איבדנו גם את סמל המחלקה אגסי אריה ואת מפקד הפלוגה משה שהרבני זיכרונם לברכה.


הלם פקד את הפלוגה עם היוודע תוצאות המרדף הקטלני, היינו נערים צעירים כבני 18-19, תוססים, נמרצים ותאבי חיים, דומה שלא עיכלנו את עוצמת הטראומה אשר עברה עלינו, מיטתך בחדר וחפציך  נותרו עזובים ומיותמים.
הגענו להלווייתך בקיבוצך איילת השחר אף ירינו מספר מטחי כבוד, השתתפנו בטקס הזיכרון אשר נערך בחדר האוכל כשברקע התנגן לו שירה של נעמי שמר מאותם ימים "אנחנו שנינו מאותו הכפר" ואשר הביא לידי ביטוי בעוצמה וברגש את  אשר חשנו כולנו ואת אשר עבר עלינו באותם ימים.

אנחנו שנינו מאותו הכפר, 
אותה קומה, אותה בלורית שיער 
אותו חיתוך דיבור - מה יש לומר  

הן אנחנו מאותו הכפר 


אנחנו שנינו מאותו הכפר 
שדה ירוק חצינו עד צוואר 
בערב שבנו יחד לכיכר 
כי אנחנו מאותו הכפר 


ובלילות שישי 
כשרוח חרישי 
בצמרות שחורות עובר 
אז אני אותך זוכר 


תמיד בפרדסים ובשדרות 
אהבנו את אותן הנערות 
אבל תמיד אמרנו - אין דבר 
זה הכל נשאר בתוך הכפר 


ברחנו אל אותם המקומות 
לחמנו בשלוש המלחמות 
זחלנו על קוצים ועל דרדר 
אבל שבנו יחד אל הכפר 


 אני זוכר בקרב שלא נגמר 
פתאום ראיתי איך אתה נשבר 
וכשעלה השחר מן ההר 
אז אותך הבאתי אל הכפר 


אתה רואה - אנחנו כאן בכפר 
כמעט הכל נשאר אותו הדבר 
בתוך שדה ירוק אני עובר 
ואתה מעבר לגדר      


נותרת מאחור מעבר לגדר, ואנו שבנו ליחידה והמשכנו בשירותנו הצבאי, את ימי הנעורים והבחרות הותרנו בשדות בקעת הירדן ואחר התפזרנו איש איש לדרכו, מי ללימודים, מי לעבודה ומי להמשך השירות בצבא, הקמנו משפחות, בנינו בתים, הולדנו ילדים, נפגשנו מדי פעם בדרכים, במילואים באירועים ולחמנו בשאר מלחמות ישראל,
דמותך וזיכרונך נשארו חרוטים עימנו באשר הלכנו, נשאנו אותם עמוק בתוכנו, בכל יום זיכרון לחללי מערכות ישראל על רקע אותה נעימה ואותן מילות שיר המזכירות ומאירות את דמותך עלו וצפו הזיכרונות כדבק המאחד ומלכד את כולנו רעיך לנשק, סיירת חרוב, בני מחזור נובמבר 1968 .


ירון, חלפו להן 42 שנים ואנו נמצאים כאן שוב, לא שכחנו, באנו להתייחד שוב עם זכרך,  זוכרים, כואבים, מנסים לדמיין כיצד היית נראה היום כבן 60+, בוודאי אב לילדים ואולי גם סב לנכדים,  מעט יותר כבד גוף, עם שיער שיבה פה ושם ואולי קרחת, היית בוודאי מקבל אותנו במאור פנים וטפיחה על שכם, עם אותו חיוך, בת הצחוק בעיניים ואותה חביבות. 


החיים הם גלגל, לעיתים הנסיבות משחקות לטובתך ולעיתים הן טופחות על פניך ואלת המזל מפנה לך עורף, כך היה באותו יום נמהר ה - 11.06.1969 , הנסיבות, החלטה שגויה ואתה עודך נושא את המקלע צעדת אל מותך, יש אומרים שאלוהים מעדיף את הטובים לצידו.

כואבים, מצטערים, על שלא התמזל מזלך, על שלא התברכת בחיים, על שלא זכית להתבגר ולטעום את טעם החיים.

נוח על משכבך בשלום,
חבריך לנשק.
סיירת חרוב
מחזור נובמבר 1968 . 
(כתב-דודו לוי).

קטגוריות:

חזרה
לנדסמן ירון ז"ל