שמות נופלים

רוטמן ראובן ז"ל

 
קישור >> לאתר יזכור רוטמן ראובן ז"ל


תאריך: 15/04/2013, 14:09 מחבר: יעל ליבנת, אתר צה"ל
החלקים החסרים בסיפורו של גוזה
חוסר ידיעה אודות מותו של גוזה, הגילוי הקשה ושיחת הטלפון המפתיעה לפני ארבע שנים, ממשיכים ללוות את אחותו דורית עד היום. בנה שי שירת עד לאחרונה באותו הגדוד כמוהו


ראובן רוטמן ("גוזה") ז"ל, בעת שירותו. 
צילומים באדיבות המשפחה
ב-24 לאוקטובר 1973 קיבלו בני משפחת רוטמן לביתם במושב משמרת גלויה מראובן, בנם הלוחם מהסיירת, שסיפר כי "היום יורדים דרומה להילחם, סוף סוף". בפועל, ראובן נהרג יומיים לפני כן בתעלת סואץ. 36 שנים אחרי גילתה אחותו דורית את הסיפור האמיתי העומד מאחורי מותו בקרב, אשר חשף תמונה אחרת לחלוטין. בנה של דורית, שי, השתחרר בחודש שעבר לאחר 3 שנות שירותו בגדוד "חרוב", אליו התגייס בעקבות דודו. אתר צה"ל חושף סיפור משפחתי כואב, של משפחה המורכבת מחוטים הסובבים סביב הדוד ראובן וממשיכי דרכו.

לפני כחודש, הגיע לבקו"ם שי רוטמן וגזר את תעודת החוגר שלו. במשך שלוש שנים שירת כחובש גדודי בגדוד "חרוב" של החטיבה המנומרת כפיר וביצע מארבים, פטרולים ומעצרים מרמת הגולן, דרך יהודה ושומרון ועד רצועת עזה. 40 שנים לפני כן, נלחם דודו ראובן ב"סיירת חרוב", על שמה נקרא גדודו של האחיין שי, ושם נפל. "מצד אחד הרגשתי גאווה גדולה לצד חשש נוראי לאורך השירות של שי ושל גל", סיפרה דורית אנגל. "בכל אירוע אליו הגעתי נפגשתי עם המפקדים, ותמיד ידעו שדוד של שי היה לוחם בסיירת".

אך הסיפור המשפחתי החל שנים לפני. בשנות ה-60 גדלו בבית חם ארבעת ילדי משפחת רוטמן במושב משמרת שבשרון- אריק האח הבכור, אחריו אורי, ראובן השלישי ודורית הקטנה. "ראובן היה ילד חמוד, קצת ברדקיסט ושובב", נזכרת דורית. "הוא היה חברתי מאוד והיה דמות מנהיג עבור חבריו". דורית מספרת כי לפני הצבא עסק ראובן, שהיה ידוע יותר בכינויו "גוזה", בכדורגל, ואף שיחק בקבוצת הפועל כפר סבא בקבוצת הבוגרים. "לפני הגיוס מנהלי הקבוצה רצו שגוזה ילך למסלול של ספורטאי מצטיין ויוכל לשחק בקבוצה. אך בגלל ששני אחיו הגדולים היו לוחמים בצה"ל, גוזה לא וויתר והחליט לשרת כלוחם גם הוא". אהבת נעוריו של ראובן, אשר ליוותה אותו כבר מימי כיתה ז', וגם ספדה לו בהלווייתו, נהרגה אף היא בתאונת דרכים כשלושה חדשים לאחר מותו של ראובן.

הקשר בין האח ראובן לאחות דורית היה הדוק. "היינו שנינו הקטנים של הבית, כשגוזה מבוגר ממני בחמש שנים", מסבירה דורית. "הוא היה המגן שלי, השומר שלי. אם מישהו היה מעז לגעת בי, להרים עליי יד- גוזה היה דואג 'לטפל' בו", צוחקת דורית כשהיא נזכרת בילדותם. וכך היה הקשר בין האחים עד ליומו האחרון.
 
ממשיך בדרכי דודו: שי, בנה של דורית, בעת שירותו הצבאי בגדוד "חרוב"
"כל תושבי גוש תל מונד ידעו כי ראובן נהרג, מלבדנו"
בפברואר 1972 התנדב ראובן לסיירת, ועבר טירונות עם חטיבת הצנחנים. את מרבית שירותו עד למלחמה העביר ראובן בבקעת הירדן במחנה "גדי", שם עסק במארבים, מרדפים ואף שחרור מטוסים חטופים. "גוזה אהב מאוד את הצבא. מעולם לא שמענו מילה רעה על השירות, ובכל פעם שהיה חוזר הביתה היה מתיישב ומתחיל לספר סיפורים מהשבוע", מספרת דורית. "הוא היה גאה מאוד בכומתה האדומה והירכית. בשלב מאוד מוקדם אף שירת כרס"פ, למרות גילו הצעיר לתפקיד. הוא היה אהוד מאוד בסיירת". 

ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים. כל משפחת רוטמן, למעט דורית, גויסו למלחמה- שני אחיה הגדולים ואביה גויסו למילואים, ואמה התנדבה להיות נהגת אמבולנס. דורית בת ה-15 נותרה לבדה והייתה אחראית כעת על טיפול ב-30 דונמים של תותים ועגבניות, שהיו בידי המשק המשפחתי. "לאורך כל המלחמה אבא נורא חשש דווקא לראובן, למרות שכמה ימים לאחר תחילת המלחמה שמענו שהוא עדיין נמצא בבקעה ולא גויס למלחמה", אומרת דורית. אך ב-22.10 חלה תפנית. "מצלצל הטלפון בבית ואני עונה. מעבר לקו אני שומעת את קולו של גוזה, שצועק לי- "דורית, אנחנו יורדים להילחם סוף סוף!", הוא נשמע נרגש וסיפר שהוא יורד לדרום ומקווה לראות את שני אחיו". יומיים לאחר מכן קיבלה המשפחה גלויה מראובן, שנכתבה באותו היום שטלפן, בו חזר וכתב שהוא יוצא למלחמה ושואף לפגוש את אחיו. "בפועל, ראובן אז כבר נהרג ואנחנו לא ידענו", מוסיפה. 

בשלב הזה החלו לשוב הביתה לוחמים מהמושב, אך מראובן לא היה כל סימן, והמשפחה החלה לחשוש. "אמא שלי נסעה לקצין העיר בנתניה וניסתה לברר פרטים, אך לא היה כל מידע. לאחר מספר ימים הגיע משלחת מקצין העיר שהודיעה כי ראובן נעדר ויתכן כי הוא שבוי". בהודעה זו הסתפקה המשפחה הדואגת, עד ליום בו ראתה דורית בחור אותו הכירה מהאזור אשר שירת עם ראובן באותו הנגמ"ש. למשפחתו סיפר הבחור כי ראובן לא נעדר וכי הוא מת בידיים שלו, אך למשפחת רוטמן לא היה מסוגל לספר. "למעשה כל תושבי גוש תל מונד ידעו כי ראובן נהרג, מלבדנו. אני כילדה הייתה עולה על האוטובוס לבית הספר עם תמונות של אחי השבוי, כשכולם הסתכלנו עליי בעצבות וידעו את גורלו של אחי", נזכרת דורית. 

הידיעה אודות מותו של ראובן הגיעה לאחר מאבק, בו נסעו האחים על מנת לחפש קצוות חוטים בבתי החולים ובדרום. שם לראשונה פגשו בחבריו לסיירת, בין אם שרועים על מיטת בית החולים או בשטחי הכינוס לאחר המלחמה, כאשר לכולם תשובה אחידה וכואבת- ראובן לא נעדר ולא שבוי אלא נהרג. את מפתן ביתם של המשפחה דפקו בשנית משלחת קצין העיר, כשבפיהם ההודעה הרשמית כי הסיירת הייתה אמורה להיכנס לעיר סואץ אך חטפה מכת אש ולא הצליחה, ושם נהרגו 40 לוחמים כשביניהם ראובן. "את הגופות לא הצליחו לחלץ, לפי הבנתנו, עקב הסיכון, וב-20 בינואר 1974 קיבלנו אלינו את גופתו של גוזה לאחר משא ומתן לחילופי שבויים", מציינת דורית. "כל החיים חיינו בהרגשה לא טובה, עם הידיעה שגוזה נהרג לפני שהספיק להילחם אפילו, שנהרג לחינם, ואבי לקח זאת מאוד קשה ונפטר מצער בגיל צעיר של 56 שנים.

ראובן ז"ל במהלך שירותו הצבאי


36 שנה אחרי: "תרצו לדעת כיצד גוזה מת באמת?"
התפנית החדה בהרגשתם של בני משפחת רוטמן לגבי מות ראובן, חלה לפני כארבע שנים בשיחת טלפון מפתיעה. "הרמתי את השפופרת ודיבר בחור בשם יואל שרון, שהיה קצין בסיירת בזמן המלחמה ונפצע בה קשה מאוד. הוא שאל אותי אם אני מכירה את שמו וכשעניתי בחיוב, שאל אותי שאלה מוזרה- האם את ובני המשפחה תרצו לדעת את האמת כיצד ראובן נהרג?", מספרת דורית בפליאה. "הייתי בשוק. אחרי 36 שנים צץ אדם שלא ידעתי עליו כמעט דבר, ומציע לספר לי כיצד אח שלי נהרג. כמובן שעניתי בחיוב". בשלב הבא הוזמנו בני המשפחה לבית הלוחם, שם נפגשו לראשונה מזה עשרות שנים עם חבריו של ראובן מסיירת חרוב, חברים שלא פצחו את פיהם מאז אותה המלחמה.

"בערב ההוא הבנו משהו שטלטל את המשפחה לחלוטין", פוסקת דורית. "סופר לנו כי הלוחמים שירדו מהבקעה ב-22.10, מיד לאחר שיחת הטלפון שקיבלנו מגוזה, נכנסו לסואץ וטיהרו את כל תעלת המים המתוקים ובמשך יומיים שלמים נלחמו בצורה מעוררת כבוד". חבריו של גוזה, מספרת דורית, אמרו לה כי הם חייבים את חייהם לאחיה. "חבר'ה בני 60 היום אמרו כי כל עוד הם שמעו את המקלע הכבד 0.5 של גוזה יורה, הבינו שהם מוגנים, וברגע שהשתתק ידעו שאבוד להם", אומרת, ונרגשת לספר על בחור אותו לא ראתה כל השנים מאז מותו של גוזה, שלא סיפר דבר למשפחתו, ובכל יום כיפור נוסע למדבר כדי להתייחד עם עצמו למספר ימים. אותו בחור לא הגיע לערב בבית הלוחם אך כשנה לאחר מכן הגיע לטקס בבקעה וחיפש את דורית, וזיהה אותה לפי ראשה הג'ינג'י, כמו זה של גוזה. "הוא בא לספר לי שהוא החזיק את אחי והיה איתו בחרחוריו האחרונים לפני המוות. בראיון לתוכנית רדיו הוא הודה שעד היום הוא סוחב את גוזה על גבו, מאז אותה המלחמה".

אותה ידיעה, כי ראובן מת מות גיבורים במלחמה, הצליחה להביא את משפחת רוטמן לכדי מציאת נחמה קלה. עם זאת, אומרת דורית בצער, הנחמה מלווה בעצב רב, אותו עצב שגרם ללכתו המוקדם מדי של אביה. לפני כשנה וחצי, ביום השנה למותו של ראובן, ערכו לבקשת חבריו של גוזה ערב לזכרו. שם הם סיפרו את כל מה ששמרו לעצמם בשנים שמאז המלחמה ואף גילו לחברי המשפחה דברים חדשים על אותו גוזה, דברים שדורית כילדה בת 15 לא הכירה באחיה. ביום שלמחרת הערב המרגש, נהרג גל, בנה הגדול של דורית, בתאונת דרכים קשה. היום, בכאב גדול, מודה דורית כי ילדיה, גל, טל ושי אשר בחרו ללכת בדרכו של אחיה הגדול (גל היה לוחם בצנחנים, ואף הזכיר לה מאוד את גוזה, בגוף התמיר, בכומתה האדומה ובירכית), הם ממשיכי דרכו, וכי היא חשה כלפיהם גאווה ענקית.








קטגוריות:

חזרה
רוטמן ראובן ז"ל