מפקדי הסיירת
אריה צידון (צימל)
המפקד השני
ממאמרו של ד"ר זאב דרורי
תקופת אריה צידון (צימל)
לקראת סוף שנת 1966 והעלייה בצרכי הבט"ש לאורך הגבול עם ירדן, החליט הרמטכ"ל רב-אלוף יצחק רבין על הקמתו של גדוד סיור בפיקוד המרכז. יעודה של "חרוב" הוגדר: ´להוות כוח מיוחד למשימות הביטחון השוטף ומבצעים מיוחדים´. המטרה הייתה ליישם את הלקחים המבצעיים שנרכשו בסיירת "שקד", בפעילות הבט"ש לאורך הגבול עם הגדה המערבית.
הפיקוד ביקש לבנות יחידה שתתמחה בפעילות הבט"ש, ולה אמצעים מיוחדים ובכך תוריד את נטל הביטחון השוטף מיחידות הצנחנים.
למרות החלטתו של הרמטכ"ל לא הפכה יחידת הסיור לגדוד, מאחר ואלוף הפיקוד עוזי נרקיס ומח"ט 35, לא היו שלמים עם ההחלטה ומסמסו את הנושא.
הקמת יחידה מובחרת נוספת בפיקוד המרכז עמדה בניגוד לתפיסה של מח"ט 35 אל"מ רפאל איתן שראה בחטיבת הצנחנים את ה"קבלן" הנבחר והיחידי למבצעים מיוחדים בפיקוד המרכז.
כמו כל המפקדים יוצאי חטיבת הצנחנים שנשלחו לסיירת "חרוב" והתנגדו להצבתם ביחידה, גם רס"ן אריה צידון (צימל) הסכים לקבל את הפיקוד רק אחר לחץ של הרמטכ"ל יצחק רבין:
"...סיימתי תפקיד סמג"ד בגדוד 50 והייתי אמור לצאת לקורס קומנדו של
הרינג´רס בארה"ב. שבוע לפני הנסיעה הוזמנתי לפגישה לרמטכ"ל והוא הציג
בפני את התלאות בהקמת יחידת הסיור הפיקודית. עוזי נרקיס ורפול אינם
מקדמים את הנושא ומיניתי אותך כדי להקים את היחידה. בנוכחותי טלפן לאלוף
הפיקוד, הודיע לו על המינוי, וביקש לזרז את תגבור מצבת המפקדים והחיילים
ע"פ התקן החדש של היחידה. אלוף הפיקוד, עוזי נרקיס אמר שאחריות תגבור
כוח האדם היא על רפול, ושלח אותי לרפול מח"ט 35 להתדיין עימו על תגבורת
כ"א הנדרש. הגעתי להבנה עם רפול שהחיילים שישלחו יעמדו ברמה הנדרשת
ולא ´תחתית החבית´, וכן, שאת הטירונות יעברו בחטיבת הצנחנים."
היחידה לא זכתה לקבל מחטיבה 35 את מיטב הלוחמים כפי שביקשה. גדודי החטיבה שנדרשו להעביר לוחמים ליחידת "חרוב", בחרו חיילים מפלוגת הרב"טים והפלוגות שעמדו לקראת סיום מסלול הלוחם, שנחשבו בעייתיים ושלא יועדו לצאת לקורס קצינים או לשרת כמש"קים בגדודים.
לאחר התגבור מנתה סיירת חרוב כ-100 חיילים: מפקדה בת 5 אנשים, ו-2 מחלקות סיור בנות 42 לוחמים כל אחת.
כל מחלקה בפיקוד סגן וגשש, מנתה 4 צוותי סיור של 10 לוחמים. סה"כ 2 מחלקות – 84 לוחמים על גבי ג´יפים ו-נ"נים. בנוסף ללוחמים כללה היחידה כיתת אחזקה ושירותים בפיקוד רס"ל שמנתה 19 חיילים.
יחידה 484 - סיירת "חרוב", הועברה למחנה הפיקוד ב-27 במרץ 1967 ונותקה מהכפיפות לחטיבה 35.
ההקמה התבצעה בחיפזון. השלמת כוח האדם של כ-35 מ"כים וחיילים נלקחה לבניית היחידה מחטיבה 35 ופיקוד המרכז סיפק את כלי הרכב,ג´יפים ונ"נים לצורכי התעסוקה. למעשה, עד לאחר המלחמה המשיכה היחידה לתפקד כפלוגה מוגברת עם כ-80-90 לוחמים על גבי ג´יפים ונ"נים. בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים עסקה "חרוב" בתצפיות ובמארבים לאורך הגבול הירדני באזור בית גוברין, לטרון ועד ירושלים.
סרן דניאל שגיא (צ´ובו), שהיה סגנו של רס"ן אריה צידון בעת הקמת היחידה, הגיע גם הוא, בניגוד לרצונו.
"לא רציתי להגיע לחרוב כי לא ידעתי דבר וחצי דבר על היחידה. זה לא היה שייך
לצנחנים, וחונכתי שהצנחנים היא היחידה אליה אנחנו רוצים לחזור. צנחנות היה
לא רק מקצוע, כי אם אווירה, חינוך ומקצוענות".
בתחילת מאי חדרו מחבלים באזור קלקיליה ופגעו במסילת הרכבת ע"י קיבוץ ניר אליהו. צידון, מפקד היחידה הציב מספר חיילים כפיתיון על הרכבת בבגדים אזרחיים, בעוד חבריהם הצלפים, תופסים עמדות בנקודות השולטות על מסילת הברזל בגזרה.
היה זה דפוס של פעולה מיוחדת לעומת פעילות בט"ש שגרתית.
המחבלים לא פעלו שוב בגזרה והצלפים חיכו לשווא. לקראת יום העצמאות והמצעד הצבאי בירושלים במאי 1967, הגבירה הסיירת את הסיורים הרכובים והרגליים ואת המארבים סביב ירושלים ובאזור לטרון.
סיירת "חרוב" במלחמת ששת הימים
למלחמת ששת הימים נכנסה סיירת "חרוב" ככוח חוד של חטיבה 4. המח"ט אל"מ משה יוטבת תגבר את "חרוב" במחלקת שריוניות AML מ-"דוכיפת" בפיקודו של גידי לוי ופלוגה מבה"ד 1. היחידה נפרסה בעמק איילון והתקדמה כשהיא עוקפת את בנין משטרת לטרון לכוון ציר בית חורון תחתון – בית חורון עליון. באזור בית חורון תחתון חדרה היחידה רכובה ע"ג זחל"מים ליעד מבוצר ירדני שנמצא נטוש. בהמשך ההתקדמות נכנסה היחידה למחנה הצבאי של בית חורון עליון ללא התנגדות. כשנפתחה אש מגבעה השלטת על הבסיס מדרום לבית חורון, של חיילי הקומנדו המצרי שהוצבו במקום ערב המלחמה, תקף צ´ובו, סגנו של צימל שנע עם פלוגה מאחור ומחוץ לטווח האש, את כוח הקומנדו המצרי לאורך הרכס מכוון מערב, בעוד הטור המשוריין מחפה באש מהכביש מכוון צפון. האויב נטש את הגבעה, נסוג ובידי חיילי "חרוב" נפלו מספר שבויים מהקומנדו המצרי. פרט לפצוע קל לא נפגע איש מלוחמי "חרוב".
היחידה השתתפה בכיבוש צומת ביטוניה יחד עם כוח משוריין וגדוד צנחנים מילואים.
במקום התחפר גדוד מוקטן של הלגיון הירדני, מתוגבר ב-12 תול"רים, ומחלקת מרגמות 81 מ"מ. ההתקפה החלה רק לאחר פיצוח עמדות התול"רים באש הטנקים וסיוע אווירי וארטילרי. הכוח המשולב פרץ את המערך הירדני וכבש אותו ב-7 ביוני.
ב-8 ביוני התקדם כוח "חרוב" כחוד לחטיבת השריון "הראל" על הציר מרמאללה לנווה-צוף. הסיירת נתקלה בכוח לגיון באזור אוניברסיטת ביר-זית והתקדמה לכוון סלפית. בימים האחרונים למלחמה התמקמה היחידה בסביבות ירושלים וסרקה את מחנות הלגיון שננטשו.
סיירת "חרוב" לא נבנתה לתפקד כגדוד חי"ר במלחמה, ומכאן קשייה הרבים שנבעו ממבנה וארגון היחידה, חוסר בכ"א לוחם ומקצועי וחוסר ברק"מ ואמל"ח הנדרשים למלחמה. מפקדת היחידה הייתה מצומצמת, ללא כל מטה גדודי ודרגים. הייתה זאת למעשה פלוגה מוגברת, ללא פלוגה מסייעת ואמצעים בסיסיים לתפקד בתנאי קרב משתנים.
הצלחתה של היחידה במלחמת ששת הימים, הייתה בזכות המפקדים יוצאי חטיבת הצנחנים בעלי ניסיון ומוטיבציה ומשך הקצר של המלחמה, בחזית פיקוד המרכז.
עם תום הקרבות היחידה מנתה כ-80 לוחמים, ושולבה בפעילות הביטחון השוטף נגד המחבלים בגב ההר ובבקעת הירדן. כפי שתיאר צ´ובו סגן מפקד היחידה:
"שוב לא ידעו מה לעשות עם היחידה, הייתה תחושת ´כלום´. לא היה זה כוח שיכול
להחזיק גזרה, לא יכול להחזיק מוצבים. לא כוח שיכול לבצע משימות רציניות.
פלוגת תצפית ומארבים – זה היעוד שנתן הפיקוד ותו לא".
תפיסת הביטחון בגזרה המזרחית לאחר המלחמה.
ממשלת ישראל, כמו גם הפיקוד הבכיר של צה"ל ראו את הסכסוך הערבי-ישראלי בעיקר כסכסוך בין מדינות. הרמטכ"ל יצחק רבין וחברי המטכ"ל לא ראו בפלסטינים גורם חשוב מבחינה אסטרטגית, אלא מטרד טרוריסטי.
באותה עת מנה ארגון הפת"ח שהיה הפעיל מבין הארגונים, כ-3000 לוחמים.
מה-12 ביוני 1967 ועד 31 בדצמבר 1967 נהרגו 87 מחבלים.
עד סוף שנת 67 חוסלו מפקדות הפת"ח בשכם, בהר חברון, ורוב חברי תאי הארגון בירושלים, בטול-כרם, בבית-לחם, בקבטיה ובבית-פוריק נלכדו.
ב-1 בינואר 1968 החליף סגן הרמטכ"ל חיים בר-לב את יצחק רבין ומונה כרמטכ"ל השמיני של צה"ל. בדיון הראשון של פורום מטכ"ל בראשותו, אמר הרמטכ"ל בר לב כי למרות הצלחתו המוחצת של צה"ל במלחמה, ועל אף הזעזוע המהותי שעבר על העולם הערבי, הרי ששבעה חודשים אחרי המלחמה, יחסי ישראל-ערב נשארו במהותם כפי שהיו קודם לכן. להערכתו הערבים יפעלו במספר דרכים לחימום האזור ולדעתו יש לצפות לאפשרות של התפתחות בכוון של מלחמה.
"... למרות המלחמה ותוצאותיה אין הערבים היום ובעתיד הקרוב מוכנים לשנות את
התקליט. אין הם מוכנים בסופו של דבר לחפש פתרון והסדר.
... אמנם המנגינות התרככו והיום לא מדברים על השמדת ישראל וזריקת היהודים
לים. כי אם מדברים על מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח. אבל ביסודו של דבר לא חלה
תמורה מעשית אצלם. ... לדעתי ישנם כמובן שתי אפשרויות יסודיות: האפשרות
הראשונה שהמצב ייפתר על ידי מלחמה נוספת או יתכן שגם מלחמה נוספת לא תפתור
את המצב ויהיה שלב ביניים הבא."
כל עוד צה"ל יושב על תעלת סואץ וברמת הגולן, הוסיף בר-לב, קשה לתאר כי המשטרים הערביים יוכלו להסכים להסדר מתקבל על הדעת. באשר לירדן הרמטכ"ל לא תלה תקוות רבות במלך חוסיין, למרות שידע על רצונו ונכונותו להסדר מדיני. בר-לב לא ראה במלך חוסיין כתובת שאיתה אפשר להגיע להסדר שיחזיק מעמד לאורך ימים. בעיית המחבלים הטרידה את צה"ל עוד בשנים שלפני מלחמת ששת הימים ותפסה מקום נמוך בסדר העדיפויות של הרמטכ"ל. הגישה שהציג ללחימה נגד הטרור והגרילה, הייתה סכמאתית ושגרתית: ´מה שהיה הוא שיהיה´, אם כי הדגיש בדבריו כי על הצבא להשתפר בנושא פעילות הבט"ש. הרמטכ"ל הביע דאגה מכישלון המארבים לחסום את חדירות המחבלים בעמק הירדן ובית שאן. הוא הדגיש את עליית הרמה המקצועית של המחבלים, המצליחים באופן שיטתי להתחמק ממארבי צה"ל.
"בתחום המארבים צריך להשקיע מאמץ ומחשבה בלי גבול. אני לא חושב שהפתרון
הוא פתרון סטנדרטי שנשכיב [מארבים] מחושך עד חושך וזהו. ... הפתרונות הם בהתעמקות
נוספת בשיטת המארבים, באופן הנחת המארבים, באופן איסוף המארבים ובשימוש
באמצעים".
פעילות הפת"ח בגדה המערבית
במהלך חודשיים מאז אוגוסט 67 החדיר ארגון הפת"ח לגדה מפקדים וחוליות מזוינות רבות. הגבול הפרוץ שלאחר המלחמה, והזמן עד התארגנות צה"ל לפעילות הבט"ש לאורך הגבול הארוך עם ירדן אפשרה להחדיר מאות מחבלים, נשק ותחמושת וחומרי חבלה. חלקם של המחבלים באו מתוך גדודי הקומנדו של צבא השחרור הפלסטיני ובמיוחד הגדוד העיראקי 421, כוח קאדסיה שהתמקם בצפון ירדן. לקראת סוף שנת 1967 הוחדרו לגדה יחידות מגדוד הפדאיון המצרי פלסטיני 141 שהוקם ואומן על ידי המצרים. חוליות חבלה מגדוד זה פעלו בגדה ויצאו לפעולות טרור בתחום הקו הירוק.
רבים מהמתנדבים לפת"ח הצטרפו מתוך התלהבות פטריוטית, אך היו רבים שהצטרפו בשל מניעים כלכליים, כמו גם תאוות הפעולה והנקם. בשל דוחק הזמן קוצרו האימונים לשבוע עד עשרה ימים, והלוחמים החדשים קיבלו אימון בסיסי בלבד בשדאות, נשק קל וחומרי חבלה. המצטרפים החדשים קיבלו מעט הדרכה פוליטית ולמדו מעט מהשפה העברית. המחבלים, בני המקום, נשלחו לחדש את הקשרים עם בני משפחותיהם וחבריהם ולגייסם לשורות הארגון. כמו כן נדרשו להכין מקומות מסתור ומחבוא ללוחמים בתוך הכפרים. במספר כפרים הוטמנו סליקים של נשק ותחמושת. בחודשים הראשונים
התארגנו כמה מאות מחבלים בכפרים, עד להתחלת הפעולה השיטתית, של צה"ל בשיתוף פעולה עם השב"כ, לקראת סוף אוגוסט תחילת ספטמבר 1967. סריקות מכפר לכפר בעזרת אנשי מודיעין ומשתפי פעולה אילצו את המחבלים לצאת ולהסתתר בגבעות, בוואדיות ובמערות מחוץ לכפרים ולהיזהר במגע עם תושבים מקומיים מחשש הלשנה והסגרה. הניסיון לבנות ועדים מקומיים בכל כפר וכפר, כמו גם בתוך בשכונות העירוניות, כוון למטרה אסטרטגית של הקמת ממשל עצמאי של הפת"ח, תוך הפעלת שכנוע וטרור זה בצד זה כלפי האוכלוסייה המקומית. התאים ברחבי הגדה ביקשו לעודד את תושבי הערים והכפרים למעשים של מרי אזרחי, שביתות והפגנות נגד הממשל הצבאי, מתוך אמונה שיעלה בידם להוביל מרי עממי ומהפכה עממית מזוינת זה בצד זה עד לשחרור השטחים.
