מפקדי הסיירת
עמוס נאמן
ממאמרו של ד"ר זאב דרורי
תקופת עמוס נאמן - סיירת חרוב לאחר מלחמת ששת הימים – 1967-1968
לאחר המלחמה סיים רס"ן צידון את תפקידו ובמשך חודשיים שימש דני שגיא כמפקד היחידה. עם הפיכת היחידה לגדוד סיור, הפך צ´ובו לסגנו של סא"ל עמוס נאמן שקיבל את הפיקוד על הגדוד בסוף שנת 1967.
באוקטובר 1967, הורחבה היחידה ומנתה למעלה מ-160 חיילים. ב-4 פלוגות כאשר הראשונה באימון הלוחם והשאר בפעילות מבצעית.
פעילות המחבלים הכתיבה את פיצול היחידה והפעלתה בשלוש משימות עיקריות:
פלוגה אחת הופעלה ביהודה ושומרון, בחיסול תאי המחבלים במיוחד במרכזי הערים ולאחר מכן בוואדיות ובמערות בהן ניסו להסתתר. פלוגה שנייה הופעלה בבקעת הירדן כפלוגת מארבים. והשלישית הופעלה כפלוגת מרדפים.
פעילות הסיירת בגב ההר
במשך ספטמבר-דצמבר 1967 המשיכו לוחמי "חרוב" בשיתוף פעולה עם השב"כ לרדוף ולעצור את המחבלים שניסו להתבסס ברחבי הגדה. סיירת "חרוב" כסיירת פיקודית הופעלה על ידי קצין האג"ם הפיקודי ופעילותה הפכה ממוקדת ומקצועית.
הפעילות התאפיינה באיסוף מודיעין, הפתעה, הונאה, מהירות ודיוק. מאחר ולא אחת פעלו מספר כוחות מיחידות שונות בשטח, הפעילות חייבה תאום מרבי בין כל הכוחות, דיוק בלוחות הזמנים, התמצאות בשטח, חשאיות ומידור גם לאחר ביצוע הפעולה. הפשיטות על ריכוזי המחבלים, בכפרים, במערות ובערים היו עתה ללחם חוקם של לוחמי סיירת "חרוב" יחד עם חיילי הצנחנים וגולני.
השלב הראשון, בו נעצרו רבים מחברי הארגונים, כונה בצה"ל "גל המערות".
הסריקות המסודרות ומסדרי הזיהוי בכפרים, כמו גם לחץ אוכלוסיית הכפרים חייב את לוחמי הפת"ח לצאת מהכפרים ולחפש מסתור במערות הסמוכות לכפרים מהם קיבלו סיוע. חיילי סיירת "חרוב", קיבלו הכשרה מיוחדת בלחימה בשטח הררי ובטיהור מערות. הלחימה חייבה תנועה ואש לאורך קווי הגובה בשטח ההררי, מבלי לרדת לשטחים נחותים, עם רתקים וחיפוי צמוד. הגישה אל פתח המערות, ושיטת הטיהור אף הם נבחנו, ובמהלך האמונים נבדקו השימוש ברימוני הלם ועשן.
בקעת הירדן
פעילות המארבים
הנחת מארבי בטן על צירי חדירת המחבלים, הייתה השיטה השגרתית, אך הפחות יעילה של צה"ל, במלחמתו במחבלים. לאחר המלחמה, ועם ההתארגנות לפעילות הבט"ש לאורך הגבול המשיך צה"ל במארבים. מידי לילה הושכבו מאות מארבי בטן, לאורך הגבול הארוך מגזרת אילת בדרום ועד צפון גזרת עמק הירדן.
פלוגות של חטיבות החי"ר הסדירות, כמו גם קורסי מפקדים זוטרים הוקצו, על חשבון אימונים והכשרה, לסיוע לחטיבות הקו לפעילות המארבים.
מיקום המארבים נקבע על פי צירי החדירה של המחבלים או על סמך ידיעות מודיעיניות. צוות מארב מנה 6-8 לוחמים בפיקוד מ"כ. כאשר המחבלים עברו לשיטת פעולה של החדרת צוותים גדולים של 10-20 לוחמים, צה"ל תגבר את המארבים בחיילים ובכלי נשק.
עם הכנסת מקלע המא"ג לשרות, יצאו צוותי המארב עם מא"גיסט שנשא שרשרת בת 250 כדור ושרשרת נוספת בתרמיל גב.
אמצעי ראיית הלילה שנבחנו והוכנסו לשימוש באותה תקופה בצה"ל, היו משקפות על בסיס מקור אור אינפרא אדום והכמות הייתה מזערית נוכח הצרכים. משקפות "הנוימן" חולקו במשורה והיו בעיקר בשימוש היחידות המיוחדות והסיירות הפיקודיות.
תרגולת הנחת המארבים הייתה קבועה. מיקום המארב, כמו גם ציר התנועה אל נקודת המארב וחזרה, שימש מידי לילה בלילה. תנועת הכוח הרגלי, לנקודת המארב נצפתה על ידי מוצבי הלגיון הירדני ואנשי ארגוני החבלה. שגרת המארב, משעה שהתמקם ועד לשעת הקיפול, הייתה ידועה לאויב, ולו רק בשל הרעש וההמולה שליוו את פעילות חיילי צה"ל, שנשלחו לפעילות מבצעית זאת בהמוניהם. המספר הזעום של הצלחות מעיד על הבעיה.
בשנת העבודה 1968/69 נתקלו לאורך גבול ירדן רק 38 מתוך אלפי מארבים.
בגזרת חטיבת הבקעה אירעו 20 היתקלויות, בגזרת העמקים נתקלו 10 מארבים, ו-3 מארבים נוספים נתקלו באזור הערבה. מארב אחד נתקל במחוז אילת.
ב-38 מארבים שנתקלו נהרגו 55 מחבלים ועוד 8 נתפסו חיים בידי כוחות צה"ל. באותם מארבים שנתקלו, היו לצה"ל 4 הרוגים ו-19 פצועים.
למרות שמספר ההיתקלויות במארבים היה קטן הרי מספר הנפגעים של צה"ל עלה בהתאם למספר נפגעי המחבלים.
חיילי סיירת "חרוב" לקחו חלק בשגרת המארבים. חלקם של המארבים היו רכובים והאחרים מארבי בטן, חלק משגרה שוחקת בשל לילות רבים ללא שינה כאשר חום הבקעה והזבובים אינם מאפשרים מנוחה של ממש במהלך שעות היום.
המארבים של סיירת חרוב היו הראשונים שצוידו באמצעי ראית לילה אינפרא אדום, או במגבר אור כוכבים ((S.L.S.. מכשירי ראיית הלילה הראשונים בצה"ל היו אקטיביים והקרינו אלומת אור אינפרא אדום, אותה זיהה גם האויב במידה והיה מצויד במשקפות המתאימות.
לעומת מכשירי ראיית הלילה מהדור הראשון, הרי שדור ב´ של מכשירי ראיית הלילה,
שנקרא בצה"ל "משורר", היה מכשיר אלקטרו אופטי המגביר אור טבעי (ירח, כוכבים) שעוצמתו חלשה, מאות מונים, כדי לאפשר צפייה או ירי בלילה.
שגרת המארבים, והעייפות הכבידו ביותר כפי שתיאר מפקד ,חרוב", באותה תקופה, סא"ל עמוס נאמן:
"המארב היא משימה קשה לכל חייל. לכל לוחם נקבע לשכב במארבים כ-20 לילות
בחודש. בימי הקיץ הייתה זאת זוועה. גם בשעות היום אי אפשר היה לישון ולנוח.
המים בבקעה היו כל כך חמים, שלא היה אפשר להתרחץ, ולשתות היה קשה ביותר.
כעקרון שכבו החיילים במארבים שלושה לילות רצופים, והיום הרביעי היה יום מנוחה.
יש לזכור שהחיילים היו לעיתים קרובות מאד משתתפים גם במרדפים, בנוסף לטיפול
השוטף ולאחזקת הציוד המתוחכם, שעמד לרשות הפלוגה".
מארבי הדגן
באותה תקופה קלטה סיירת "חרוב", את ה"דגנים", ושאר האמצעים המיוחדים שנרכשו ויוצרו למלחמה במחבלים. במהלך 68, מארבי ה-"דגן", קצרו הצלחה רבה יותר מאשר מארבי הבטן השגרתיים של יחידות התעסוקה המבצעית.
ביחידה היו 15 "דגנים" על נ"נים ולכל מארב יצאו הלוחמים כשהן מצוידים במכשירי ראיית לילה ומטענים שהוצבו בגזרת המארב דוגמת "כלימורים" ו-"אבטיחים".
מערכת ה"דגן" או כפי שכונתה גם בשם "מרבל", הייתה צריח עם מקלע מא"ג או מקלע "0.3 עליו הורכבה ה"חרצית" - משקפת ראיית לילה עם זרקור א"א (אינפרא אדום) - זרקור 45 אינץ´ עם מסנן אינפרא-אדום. טווח הראייה בעזרת הזרקור הגיע ל-350 מטר. לצריח מערכת ה"דגן" הייתה יכולת צידוד של 360 מעלות. למערכת ה"דגן" נוספה מערכת מכ"מ בעלת טווח של 600 מטר, שהגדילה את יכולת הגילוי.
צוות ה"דגן" צויד במהלך שנת 68/69 בשני מכשירי "משורר" בינוני 7 *1 ו"משורר" קטן 4 * 2 (1 למקלע הקדמי ו-1 למפקד).
הצריח הותקן על גבי זחל"ם, קומנדקר או ג´יפ סיור והופעל כמארב נייח או נייד על צירי החדירה של המחבלים. הצריח פותח על ידי התעשייה האווירית והוכנס לשימוש ביחידות הסיור הפיקודיות החל משנת 1967.
במהלך שנת 1968/9 הפעיל צה"ל כ-80 מערכות "דגן" שסבלו מבעיות ´ילדות´ וקליטה של כל מערכת חדשה, ובהם בעיות טכניות של תאום מכשירי הראייה עם המקלעים, תקלות ירי והתרוקנות מצברי העופרת, במידה ולא טופלו כיאות.
צוות ה"דגן" מנה 4-5 לוחמים שעברו הכשרה מיוחדת.
מיקום שני כלי הרכב, תוכנן על פי תנאי הקרקע בגזרת המארב וכיוון תנועה צפוי של המחבלים, בקפל קרקע או קבוצת שיחים או עץ שהיה באזור. הוראות פתיחה באש ניתנו בהתאם לכל גזרה בה הונח המארב.
הוראות פתיחה באש לג´יפ הדגן היו בדרך כלל לטווח 80 מטר, לפי פקודת מפקד ג´יפ צריח הדגן. הותר לפתוח באש ללא פקודה כאשר נוצר גילוי בטווח הקרוב מ-80 מטר, או התגלתה סכנה למארב.
במקרה של התקלות אחד הכוחות, היה על הכוח השני לנוע על פי פקודה (ג´יפ דגן או ג´יפ חרצית) לחסימה לכיוון השני, על פי תרגולת קבועה. זיהוי מיקום הכוחות נקבע לפי אורות רכב מלאים המופעלים מיד עם ההיתקלות. ג´יפ פיקוד שהמתין בבסיס המארבים הצטרף לסריקה. המארב נמשך עד השעה 0300.(או על פי הוראות המפקדה המרחבית). בשעה זאת היה הכוח פותח מכשירים. ג´יפ צריח הדגן היה יוצא ממקומו ומחכה על הציר.
הנ"נ או ג´יפ השרביטים נשאר במקום. המ"מ היה נוסע עם ג´יפ החרצית לאסוף את המשדרים. בגמר הקיפול יוצאים בדרך ציר הגישה ונעים במצב טעון עד נקודת פריקה. שם פורקים כלי נשק, מכסים את צריח הדגן וממשיכים ללא אורות עד בסיס המארבים. רק בנקודה מרוחקת כאשר עלה על הכביש הראשי היה הכוח מדליק את אורות כלי הרכב.
יש להדגיש שהנהלים וההוראות מבצעיות המדוקדקות למארבי ה"דגן", באו לתת מענה לכשלים בסטנדרטים של תרגולת המארבים הותיקה.
המרדפים
לעומת האכזבה מפעילות מארבי הבטן, סיפקו המרדפים תוצאות טובות יותר בלחימה במחבלים. "המרדף" היה צורת הקרב שהפתחה באותם ימים בבקעת הירדן ובאזורי ההר בשומרון ויהודה. רפול, מח"ט הבקעה, העמיד כעקרון ראשון, דוגמה אישית של מפקדים העומדים בראש הכוחות ומסתערים ראשונה. לא ניתן לנהל מרדף מחמ"ל, גם אם יהיה מצויד במיטב המפות, התצ"אות והקשר. על מפקד להיות בשטח לקרוא את הנתונים המשתנים בעיניו ולקבל החלטות, מתוך תצפית על המתרחש בזמן אמת.
ממפקדי התעסוקה בקו דרש כוננות מיידית של צוותי המרדף, תוך הדגשת מקומם של המפקדים בראש הכוח בכל משימה. המפקדים שהובילו את המרדף היו הראשונים להסתער, וכך הלך ועלה מספר המפקדים הבכירים שנפגעו במרדפים, מה עוד שככל שחלף הזמן, השתפרה יכולת הלחימה של המחבלים ולא אחת השיבו באש והשליכו רימונים.
בשל תחלופת יחידות התעסוקה, בנה רפול את תפיסת המרדף על צוותי קרב קטנים, כשעל כל צוות מפקד מ"פ וקצינים נוספים. כל צוות מרדף כלל מקלע מא"ג, ררנ"ט ומרגמה 52 מ"מ, בנוסף לנשקם האישי של הלוחמים.
כמות המפקדים שלקחו חלק במרדפים, לא נבעה רק מהרצון של המפקדים לקחת חלק בלחימה, כי אם גם מתוך הצורך לבנות את הלחימה על ניסיונם ורמתם המבצעית.
סיירת "חרוב" שפעלה במרחב 12 חודשים בשנה, הכירה את השטח על בוריו, התמחתה בלחימה הזעירה והכירה את שיטות הפעולה של המחבלים ואורחותיהם יותר מכל יחידה אחרת הפכה לנדבך מרכזי בקרב על חסימת בקעת הירדן.
סגנו של רפאל איתן מח"ט הבקעה היה משה לוי שתיאר את גזרת הבקעה כ-"מרחב פרוץ וללא כל יכולת שליטה בחודשים הראשונים לאחר המלחמה".
"בשלב הראשון הצבנו תצפיות על גבעות השולטות על הירדן ואת הגאיות והוואדיות
חסמנו בגדרות תיל, מוקשי נעל ומלכודים שלא סומנו בצורה מסודרת. גם שיטת המרדף
הייתה בראשית דרכה והתבססה על יכולתם של הגששים הבדואים ומפקדם סאלח.
את סיורי הבוקר ופתיחת הצירים, ביצעו חיילי סיירת "חרוב" עם הגששים כדי לגלות
את עקבות החודרים ונתיב החדירה. לא היה לנו ניסיון רב וחוליות רבות הצליחו לחדור
לגב ההר. רק בהמשך בסביבות מרץ 1968 התחלנו לבנות את קו גדר המערכת ע"פ
תכנון של אריק רגב קצין האג"מ הפיקודי, והתחלנו ללמוד ולצבור ניסיון במרדפים."
צוותי המרדף של סיירת "חרוב" ויחידות התעסוקה, עמדו בכוננות מתמדת, במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות עם פתיחת ובדיקת הצירים על ידי סיורי הבט"ש וצוותי הגששים. גילוי החדירה, נעשה לרוב, על ידי גששים, שבדקו את דרכי טשטוש והגדרות לאורך הגבול. משנתגלו עקבות כניסה, הופעלו הכוחות, שכללו את צוותי הכוננות מ"חרוב", וצוותי כוננות מרדף של כוחות התעסוקה שעמדו לרשות מפקדת חטיבת הבקעה. גדוד החי"ר שבגזרתו נערך המרדף, הפעיל את מחלקת המרגמות 81 מ"מ ומחלקת התול"ר, על פי התפתחות האירוע. כמו כן, הועמדו בכוננות טנקים ומרגמות דגם ד´, שהיו בתעסוקה.
עם הפעלת נוהל מרדף, הועמדו כל הכוחות המצויים בקו בכוננות, וכוחות התעסוקה חסמו את כל צירי הרוחב והאורך בגזרה. צוותי המרדף ע"ג זחל"מים, נ"נים וג´יפים, קודמו לנקודת מפגש על ציר החדירה. לאותה נקודה קודמו גם המרגמות, התול"רים וכלים נוספים ע"פ הצורך.
צוות חפ"ק המח"ט, כלל את קצין האג"ם או קמב"ץ החטיבה, קצין המודיעין, חוקרי שבויים דוברי ערבית, קצין הגששים, קצין ההנדסה וקצין הקשר החטיבתי. החפ"ק נבנה הן כחפ"ק רכוב והן כחפ"ק רגלי לתנועה בשטחים הקשים והתלולים של וואדיות מדבר יהודה. למפקד החטיבה הוקצה מסוק פיקוד שאפשר ניידות, תצפית ושליטה במרחב המרדף. מתחילת המרדפים, הרבה צה"ל להשתמש במסוקים, על פי הידע והניסיון שרכש הצבא הצרפתי בלחימה נגד ה-פ.ל.נ. באלג´יר והניסיון האמריקני בויאטנם. צוותי גששים
מאובטחים בכוח חי"ר הוקפצו לעומק השטח, לחיתוכי עומק ולבדיקת צירי הרוחב שהוכשרו במיוחד, לאיתור ומעקב אחרי תנועת המחבלים. צוותי החי"ר דולגו במסוקים, לעמדות תצפית, חסימות קרובות ורחוקות וסגירת מעגל סביב המחבלים.
המסוקים סייעו לא רק בניוד כוחות המרדף, כי אם בתצפית, ממסר וחילוץ נפגעים במידת הצורך. המסוקים שהיו חמושים במקלעים, שימשו גם ככוח אש נייד וזריז, וחיסלו לא אחת מחבלים שהצליחו להימלט מזירת הקרב .
חוליית המחבלים החודרת, עשתה כל מאמץ להגיע לגב ההר מבעוד לילה. בדרך כלל, לא ניתן היה להשלים את המהלך והמחבלים נקלעו לאור יום. המחבלים חיפשו מסתור ומחסה ברכסי ההרים, בוואדיות התלולים ובמערות שמעל בקעת הירדן.
צוותי המרדף השתדלו לנוע תוך כדי תפיסת שטחים שולטים משני צידי הוואדיות ובחיפוי הדדי. הסריקה התבצעה תוך כדי תנועה ואש, כאשר הכוח יורה לעבר כל עצם חשוד. הלוחמים נשאו עימם רמוני יד רבים, ששימשו לטיהור מבנים וכוכים חשודים. באותם מקרים, בהן סרקו הכוחות מערות או כוכים, נאסרה הכניסה ולכל מערה וכוך הושלך רימון או מטען. המעבר על פתחן של המערות, נעשה תוך חיפוי וירי, על ידי כוח רתק. היו מרדפים בהם השתמש הכוח בירי פצצות גז מדמיע, להוצאת המחבלים מהמערות והנקיקים בהם הסתתרו. באותם מיקרים בהם זמן החצייה ומעבר המכשול התארך, מצאו המחבלים מסתור במטעים ובשטחים החקלאיים של בקעת הירדן, דבר שחייב את הכוחות לנוע בצורה מאובטחת בתוך השטח הסבוך. במידה והיה ניתן, השתדלו כוחות המרדף לכתר את המטע, ולנסות להכריע את הקרב מבלי להיכנס לשטח הסבוך. במקרים אלו הופעלו להביורים, מתוך כוונה להדליק את הצמחיה ולאלץ את המחבלים לצאת מהפרדס ולהיכנע. מקרים בהם נסרקו מטעים ופרדסים חייבו משנה זהירות מפני התקלות פתע ממחבלים שמצאו מסתור ועמדת אש בין ענפי העץ, מעל הכוחות הסורקים. הכוח נע תוך תצפית וחיפוי לאגפים ולגובה צמרות העצים. תנועה בפרדסים ומטעים צפופים חייבה תרגולת ותאום מרבי, על מנת למנוע אירועי "אש בין כוחותינו".
בעיה שכיחה במרדף, הייתה התאום בין הכוחות הרבים שלקחו בו חלק. לכל צוות היה מכשיר קשר, רימוני עשן צבעוניים ואקדח זיקוקין. לעיתים נעזרו הכוחות גם בדגלונים לשם הזדהות. בעיית השליטה והתאום בין הכוחות בשטחים סבוכים ומבותרים, גרמה לא פעם לירי על כוחותינו ולנפגעים מיותרים. רשתות הקשר בין המפקדות והכוחות הרבים שלקחו חלק במרדף, חייב לימוד ושינוי בשל העומס הרב, במיוחד בשלב ההיתקלות. שלב ההיתקלות שהוא הקריטי בקרב, יצר עומס ואף שיתק לא פעם את יכולת השליטה של המפקד. בשל כך הופרדו רשתות הבט"ש הגזרתיות ונבנתה רשת מרדפים מיוחדת ,סגורה, לכוח המרדף בלבד.
צוותי הקרב סרקו את הרכסים סביב ציר החדירה, תוך תצפית ואש לעבר הוואדיות הסמוכים, כאשר הגששים נעים על עקבות המחבלים ומנסים לאתר את מקום המסתור. משהתגלו המחבלים, היו כוחות המרדף סוגרים את תא השטח ומציבים בעמדות אש, צוותי קרב שמנעו כל אפשרות לחמוק.
חוקר שבויים שהתלווה לכוח, קרא ברמקול למחבלים להניח את נשקם ולהיכנע. לא ניתנה כל אפשרות לנהל משא ומתן ובמידה והמחבלים לא נכנעו מייד, פתחו הכוחות באש והחלו להסתער לעברם.
לעיתים, העדיף מפקד המרדף שלא להמתין לתול"ר או לטנק, ופתח בהסתערות עם כוחות החי"ר שברשותו מתוך חשש שהחושך היורד, יאפשר למחבלים להתחמק בחסות החשיכה. בחלק מהמרדפים, נתקלו הצוותים הסורקים במחבלים, התקלות פתע, שלא אפשרה כל שהות, אלא הסתערות וקרב אש צמוד. התקלות פתע בחוליית המחבלים, גרמה לנפגעים בקרב הכוח הסורק, וחייבה הכנסת כוחות לקרב לחילוצם.
מיקום נכון של הרופא וחוליית התאג"ד בסדר התנועה ובמרחב הלחימה של המרדף היו חשובים ביותר. בכל מרדף היה על המפקד להנחות את הצוות הרפואי להתקדם ולמקם את התאג"ד בהתאם לפני השטח ומרחב הלחימה. במקרים בהם היה ניתן, העדיפו המפקדים חילוץ נפגעים בעזרת מסוק פינוי, היישר לבית החולים הדסה בירושלים.
היו מרדפים בהם הרימו המחבלים ידיהם, וכאשר התקרבו החיילים, השליכו רימון נוסף ואחרון. יש ועשו עצמם נפגעים ואף מתים, ופתחו באש על החיילים המופתעים. רבים היו המקרים בהם נפגעו חיילי צה"ל מאש המחבלים, כתוצאה מחוסר תשומת לב בסיום המרדף, כאשר נראה היה שהקרב כבר הסתיים.
מתוך 30 המרדפים של כוחות צה"ל מראשית אפריל 1968 ועד סוף חודש מרץ 1969, 23 מרדפים התנהלו בגזרה המזרחית בגבול ירדן.
רוב המרדפים נפלו בחלקה של חטיבת הבקעה. 16 מרדפים ביצעה חטיבת הבקעה במהלך השנה, כאשר 6 מרדפים נוספים אירעו באזור הערבה.
96 מחבלים נהרגו ו-66 מחבלים נתפסו על ידי כוחות צה"ל במרדפים בגבול ירדן, מתוכם 89 מחבלים הרוגים ו-46 שבויים בגזרתה של חטיבת הבקעה.
במהלך המרדפים באותם שנים נפלו מבכירי המפקדים ביחידות הצנחנים: מפקד חטיבת הבקעה אל"מ אריק רגב וקצין המבצעים סרן גדי מנלה, מפקד גדוד הנח"ל המוצנח סא"ל משה סטמפל וסגנו רס"נ דורון מנור, מפקד סיירת חרוב סא"ל צבי עופר, קצין האג"ם של חטיבת הבקעה רס"נ יוסי קפלן, סרן גדי מנלה קצין המבצעים של חטיבת הבקעה, רס"נ חנן סמסון ועוד קצינים וחיילים רבים נהרגו ונפצעו.
בצבא ובציבור, נשמעה ביקורת על היפגעות מפקדים, ועלו שאלות רציניות לגבי מיקומו של המפקד, ובמיוחד הבכירים שבהם בעת המרדף.
רפול ראה בכך ערך עליון ואמר:
"חוכמת המפקד בצנחנים אינה לנהל קרבות מרחוק, קריאת הקרב של המפקד היא
אמנות הפיקוד. מסורת הצנחנים הייתה ונשארה להוביל את החיילים בשדה הקרב ולא
לשלחם אליו. הפיקוד בקרב איננו ניהול מתוך משרד או חפ"ק אלא מנהיגות הקוראת
אחרי. אנחנו חינכנו תמיד את הלוחמים להסתער בהיתקלות, במארב, בפעולה יזומה,
בפשיטות. מפקד חייב לעמוד בראש חייליו ברגע הקריטי ביותר בקרב, בשעת
ההסתערות ".
גם הרמטכ"ל, רב-אלוף חיים בר-לב, הביע את דעתו בשאלת מיקום המפקדים במרדפים וכתב בתשובה למכתב גלוי שהתפרסם באחד העיתונים:
"מפקדי החטיבות ואף מפקדים בכירים יותר בצה"ל, לוקחים אישית חלק פעיל במבצעי
יחידותיהם, לא רק במלחמות הגדולות אלא גם בפעולות הביטחון השוטף.... השתתפותם
זו של המפקדים הבכירים היא גורם חשוב לאין ערוך בהשגת יעילות ותכליתיות מרבית
של הפעולות, בשיפור ובשכלול שיטות הפעולה ואמצעי הלחימה, ובצמצום אבידותינו
בפעולות אלו. כאשר נופל מפקד בכיר תוך כדי פעולה, יש על כן להציג אבידה כבדה זו
לא מול התועלת שהייתה צפויה מהשתתפותו בפעולה האחת בה נפל, אלא גם מול
התועלת שהייתה צפויה מהשתתפותם של כלל המפקדים הבכירים גם בכל אותן פעולות
שלגביהן אין הדבר מגיע לידיעת הציבור. אני סבור, שהליכתם של מפקדינו
הבכירים, יחד עם אנשיהם, אל מקומות הסכנה, היא בראש וראשונה ביטוי לתכונה
אנושית ולרמה מוסרית, לא פרי של שיקול תועלתי או ציות סתמי לתורה הנלמדת בבתי
הספר הצבאיים שלנו."
יחד עם זאת, הוציא הרמטכ"ל ב-22 בספטמבר 1968 מסמך מפורט לאלופי הפיקודים ובו הנחיות לביצוע המרדפים. את הנחיותיו פתח הרמטכ"ל בהערה על המרדפים אשר הסתיימו במספר קורבנות רב, לעיתים משום שהכוח הפועל לא הקפיד על ההנחיות המבצעיות. בר-לב הנחה כי בכל מרדף ללא יוצא דופן, תקבל מפקדת חטיבת הבקעה 2 מסוקים להובלת גייסות. יציאה למרדף לפני הגעת המסוקים חייבה קבלת אישור הרמטכ"ל או ראש אג"מ.
לצורך קישור הוקצה מטוס קל כתחנת ממסר לרשת הקשר ודווח עד לשכת הרמטכ"ל. הנחיות הרמטכ"ל ירדו לפרטים הטקטיים והתנהגות הלוחמים בשטח, כולל מיקום התצפיות, תפיסת הרכסים השולטים, ובדיקה באש של כל האתרים החשודים, תוך התקדמות בתנועה קרבית מאובטחת לעבר מקום המחבלים.
עם גילוי המחבלים יש להנחית מכת אש מרוכזת, מטווח גדול ככל הניתן, ולאחר מכת האש יש לקרוא בעזרת רמקול למחבלים להיכנע. במידה ואינם נכנעים יש להמשיך במכות אש כולל טנקים, תול"רים, מרגמות ומקלעים. לאחר מכת האש יתקדמו הלוחמים בזהירות תוך שימוש בלהביורים, תחמושת "אשמורה" ושאר כלי הנשק בהתאם. לאור כמות הנפגעים מקרב הפיקוד הבכיר הורה הרמטכ"ל כי עם הכוח הקדמי לא ינוע אף מפקד בכיר (רס"ן ומעלה) נוסף למפקד הפלוגה.
"מפקד החטיבה יהיה קצין ספ"כ (סגל הפיקוד הכללי) היחידי אשר ייקח חלק פעיל במרדף. גם הוא לא ימצא בכוח הקדמי, כי אם לפחות מגמה אחת לאחור. קציני ספ"כ האחרים, להוציא את אלוף הפיקוד, לא יצטרפו אל כוח המרדף, עד לסיומו ללא אישורי".
סיירת "חרוב" – 1968-1970
במהלך השנה מיוני 1967 ועד אוגוסט 1968 נטלה סיירת "חרוב" חלק בעשרות היתקלויות, מארבים ומרדפים. 13 מלוחמי סיירת "חרוב" נהרגו באותה עת במיקוש ובהיתקלויות עם המחבלים. 28 לוחמים נפצעו.
כל חיילי היחידה לאחר שסיימו את אימון הטירונות במסגרת חטיבה 35 עברו את אימון הלוחם ובו קורס נהיגה, ניווטים ומסעות ארוכים וקשים.
אימוני השדה התמקדו באמון הלוחם בשטח פתוח מרמת הפרט, החוליה והצוות. אימון מיוחד הוקדש לנושא המרדפים וכלל גילוי עקבות, תנועה על העקבות, ביצוע חיתוכים על צירי העומק בעזרת הגששים, דילוג הכוחות לסגירת תאי השטח החשודים ובסיום, היתקלות עם כוח המחבלים. האימונים כללו לוחמה בשטחים הרריים, בטיהור כוכים ומערות תוך תיאום בין צוותי הקרב הפועלים בתא שטח קטן.
אימון אחר לו הוקדש זמן רב היה היתקלות סיור רכוב במארב מחבלים. הכוח שנע על שני כלים, תורגל בהשבת מכת אש מהירה, קפיצה מהכלים תוך השארת רתק על הכלים, תנועה ואש של הצוות הלוחם והסתערות על המחבלים. בילו מישורי שהיה מ"פ באותה תקופה, הדגיש את ערכי הלחימה אותם ביקשו המפקדים לתת ללוחמים: "באימונים דרשנו מהחיילים תפקוד מהיר ומדויק. כוח הסיור פתח באש מהכלים כאשר צוות הקרב הסתער על המחבלים תוך שאינו מרפה מהטרף. דבקות במשימה, אומץ לב ויוזמה היו ערכי הלחימה אותם ביקשנו להנחיל ללוחמים".
משהתמנה אלוף רחבעם זאבי (גנדי) לאלוף פיקוד המרכז, ביקש להעביר את כל פלוגות "חרוב" לבקעת הירדן כדי להתמקד בשתי המשימות העיקריות: מארבים ומרדפים.
סא"ל עמוס נאמן סיים את תפקידו כמפקד היחידה ובחודש נובמבר 1968 קיבל סא"ל צביקה עופר את הפיקוד. ביחידה היו באותה עת 3 פלוגות מהן 2 ותיקות: הפלוגה של אלכס שטרנברג, פלוגתו של אבנר הלוי ופלוגה ג´ של בילו מישורי.
חזרה
תקופת עמוס נאמן - סיירת חרוב לאחר מלחמת ששת הימים – 1967-1968
לאחר המלחמה סיים רס"ן צידון את תפקידו ובמשך חודשיים שימש דני שגיא כמפקד היחידה. עם הפיכת היחידה לגדוד סיור, הפך צ´ובו לסגנו של סא"ל עמוס נאמן שקיבל את הפיקוד על הגדוד בסוף שנת 1967.
באוקטובר 1967, הורחבה היחידה ומנתה למעלה מ-160 חיילים. ב-4 פלוגות כאשר הראשונה באימון הלוחם והשאר בפעילות מבצעית.
פעילות המחבלים הכתיבה את פיצול היחידה והפעלתה בשלוש משימות עיקריות:
פלוגה אחת הופעלה ביהודה ושומרון, בחיסול תאי המחבלים במיוחד במרכזי הערים ולאחר מכן בוואדיות ובמערות בהן ניסו להסתתר. פלוגה שנייה הופעלה בבקעת הירדן כפלוגת מארבים. והשלישית הופעלה כפלוגת מרדפים.
פעילות הסיירת בגב ההר
במשך ספטמבר-דצמבר 1967 המשיכו לוחמי "חרוב" בשיתוף פעולה עם השב"כ לרדוף ולעצור את המחבלים שניסו להתבסס ברחבי הגדה. סיירת "חרוב" כסיירת פיקודית הופעלה על ידי קצין האג"ם הפיקודי ופעילותה הפכה ממוקדת ומקצועית.
הפעילות התאפיינה באיסוף מודיעין, הפתעה, הונאה, מהירות ודיוק. מאחר ולא אחת פעלו מספר כוחות מיחידות שונות בשטח, הפעילות חייבה תאום מרבי בין כל הכוחות, דיוק בלוחות הזמנים, התמצאות בשטח, חשאיות ומידור גם לאחר ביצוע הפעולה. הפשיטות על ריכוזי המחבלים, בכפרים, במערות ובערים היו עתה ללחם חוקם של לוחמי סיירת "חרוב" יחד עם חיילי הצנחנים וגולני.
השלב הראשון, בו נעצרו רבים מחברי הארגונים, כונה בצה"ל "גל המערות".
הסריקות המסודרות ומסדרי הזיהוי בכפרים, כמו גם לחץ אוכלוסיית הכפרים חייב את לוחמי הפת"ח לצאת מהכפרים ולחפש מסתור במערות הסמוכות לכפרים מהם קיבלו סיוע. חיילי סיירת "חרוב", קיבלו הכשרה מיוחדת בלחימה בשטח הררי ובטיהור מערות. הלחימה חייבה תנועה ואש לאורך קווי הגובה בשטח ההררי, מבלי לרדת לשטחים נחותים, עם רתקים וחיפוי צמוד. הגישה אל פתח המערות, ושיטת הטיהור אף הם נבחנו, ובמהלך האמונים נבדקו השימוש ברימוני הלם ועשן.
בקעת הירדן
פעילות המארבים
הנחת מארבי בטן על צירי חדירת המחבלים, הייתה השיטה השגרתית, אך הפחות יעילה של צה"ל, במלחמתו במחבלים. לאחר המלחמה, ועם ההתארגנות לפעילות הבט"ש לאורך הגבול המשיך צה"ל במארבים. מידי לילה הושכבו מאות מארבי בטן, לאורך הגבול הארוך מגזרת אילת בדרום ועד צפון גזרת עמק הירדן.
פלוגות של חטיבות החי"ר הסדירות, כמו גם קורסי מפקדים זוטרים הוקצו, על חשבון אימונים והכשרה, לסיוע לחטיבות הקו לפעילות המארבים.
מיקום המארבים נקבע על פי צירי החדירה של המחבלים או על סמך ידיעות מודיעיניות. צוות מארב מנה 6-8 לוחמים בפיקוד מ"כ. כאשר המחבלים עברו לשיטת פעולה של החדרת צוותים גדולים של 10-20 לוחמים, צה"ל תגבר את המארבים בחיילים ובכלי נשק.
עם הכנסת מקלע המא"ג לשרות, יצאו צוותי המארב עם מא"גיסט שנשא שרשרת בת 250 כדור ושרשרת נוספת בתרמיל גב.
אמצעי ראיית הלילה שנבחנו והוכנסו לשימוש באותה תקופה בצה"ל, היו משקפות על בסיס מקור אור אינפרא אדום והכמות הייתה מזערית נוכח הצרכים. משקפות "הנוימן" חולקו במשורה והיו בעיקר בשימוש היחידות המיוחדות והסיירות הפיקודיות.
תרגולת הנחת המארבים הייתה קבועה. מיקום המארב, כמו גם ציר התנועה אל נקודת המארב וחזרה, שימש מידי לילה בלילה. תנועת הכוח הרגלי, לנקודת המארב נצפתה על ידי מוצבי הלגיון הירדני ואנשי ארגוני החבלה. שגרת המארב, משעה שהתמקם ועד לשעת הקיפול, הייתה ידועה לאויב, ולו רק בשל הרעש וההמולה שליוו את פעילות חיילי צה"ל, שנשלחו לפעילות מבצעית זאת בהמוניהם. המספר הזעום של הצלחות מעיד על הבעיה.
בשנת העבודה 1968/69 נתקלו לאורך גבול ירדן רק 38 מתוך אלפי מארבים.
בגזרת חטיבת הבקעה אירעו 20 היתקלויות, בגזרת העמקים נתקלו 10 מארבים, ו-3 מארבים נוספים נתקלו באזור הערבה. מארב אחד נתקל במחוז אילת.
ב-38 מארבים שנתקלו נהרגו 55 מחבלים ועוד 8 נתפסו חיים בידי כוחות צה"ל. באותם מארבים שנתקלו, היו לצה"ל 4 הרוגים ו-19 פצועים.
למרות שמספר ההיתקלויות במארבים היה קטן הרי מספר הנפגעים של צה"ל עלה בהתאם למספר נפגעי המחבלים.
חיילי סיירת "חרוב" לקחו חלק בשגרת המארבים. חלקם של המארבים היו רכובים והאחרים מארבי בטן, חלק משגרה שוחקת בשל לילות רבים ללא שינה כאשר חום הבקעה והזבובים אינם מאפשרים מנוחה של ממש במהלך שעות היום.
המארבים של סיירת חרוב היו הראשונים שצוידו באמצעי ראית לילה אינפרא אדום, או במגבר אור כוכבים ((S.L.S.. מכשירי ראיית הלילה הראשונים בצה"ל היו אקטיביים והקרינו אלומת אור אינפרא אדום, אותה זיהה גם האויב במידה והיה מצויד במשקפות המתאימות.
לעומת מכשירי ראיית הלילה מהדור הראשון, הרי שדור ב´ של מכשירי ראיית הלילה,
שנקרא בצה"ל "משורר", היה מכשיר אלקטרו אופטי המגביר אור טבעי (ירח, כוכבים) שעוצמתו חלשה, מאות מונים, כדי לאפשר צפייה או ירי בלילה.
שגרת המארבים, והעייפות הכבידו ביותר כפי שתיאר מפקד ,חרוב", באותה תקופה, סא"ל עמוס נאמן:
"המארב היא משימה קשה לכל חייל. לכל לוחם נקבע לשכב במארבים כ-20 לילות
בחודש. בימי הקיץ הייתה זאת זוועה. גם בשעות היום אי אפשר היה לישון ולנוח.
המים בבקעה היו כל כך חמים, שלא היה אפשר להתרחץ, ולשתות היה קשה ביותר.
כעקרון שכבו החיילים במארבים שלושה לילות רצופים, והיום הרביעי היה יום מנוחה.
יש לזכור שהחיילים היו לעיתים קרובות מאד משתתפים גם במרדפים, בנוסף לטיפול
השוטף ולאחזקת הציוד המתוחכם, שעמד לרשות הפלוגה".
מארבי הדגן
באותה תקופה קלטה סיירת "חרוב", את ה"דגנים", ושאר האמצעים המיוחדים שנרכשו ויוצרו למלחמה במחבלים. במהלך 68, מארבי ה-"דגן", קצרו הצלחה רבה יותר מאשר מארבי הבטן השגרתיים של יחידות התעסוקה המבצעית.
ביחידה היו 15 "דגנים" על נ"נים ולכל מארב יצאו הלוחמים כשהן מצוידים במכשירי ראיית לילה ומטענים שהוצבו בגזרת המארב דוגמת "כלימורים" ו-"אבטיחים".
מערכת ה"דגן" או כפי שכונתה גם בשם "מרבל", הייתה צריח עם מקלע מא"ג או מקלע "0.3 עליו הורכבה ה"חרצית" - משקפת ראיית לילה עם זרקור א"א (אינפרא אדום) - זרקור 45 אינץ´ עם מסנן אינפרא-אדום. טווח הראייה בעזרת הזרקור הגיע ל-350 מטר. לצריח מערכת ה"דגן" הייתה יכולת צידוד של 360 מעלות. למערכת ה"דגן" נוספה מערכת מכ"מ בעלת טווח של 600 מטר, שהגדילה את יכולת הגילוי.
צוות ה"דגן" צויד במהלך שנת 68/69 בשני מכשירי "משורר" בינוני 7 *1 ו"משורר" קטן 4 * 2 (1 למקלע הקדמי ו-1 למפקד).
הצריח הותקן על גבי זחל"ם, קומנדקר או ג´יפ סיור והופעל כמארב נייח או נייד על צירי החדירה של המחבלים. הצריח פותח על ידי התעשייה האווירית והוכנס לשימוש ביחידות הסיור הפיקודיות החל משנת 1967.
במהלך שנת 1968/9 הפעיל צה"ל כ-80 מערכות "דגן" שסבלו מבעיות ´ילדות´ וקליטה של כל מערכת חדשה, ובהם בעיות טכניות של תאום מכשירי הראייה עם המקלעים, תקלות ירי והתרוקנות מצברי העופרת, במידה ולא טופלו כיאות.
צוות ה"דגן" מנה 4-5 לוחמים שעברו הכשרה מיוחדת.
מיקום שני כלי הרכב, תוכנן על פי תנאי הקרקע בגזרת המארב וכיוון תנועה צפוי של המחבלים, בקפל קרקע או קבוצת שיחים או עץ שהיה באזור. הוראות פתיחה באש ניתנו בהתאם לכל גזרה בה הונח המארב.
הוראות פתיחה באש לג´יפ הדגן היו בדרך כלל לטווח 80 מטר, לפי פקודת מפקד ג´יפ צריח הדגן. הותר לפתוח באש ללא פקודה כאשר נוצר גילוי בטווח הקרוב מ-80 מטר, או התגלתה סכנה למארב.
במקרה של התקלות אחד הכוחות, היה על הכוח השני לנוע על פי פקודה (ג´יפ דגן או ג´יפ חרצית) לחסימה לכיוון השני, על פי תרגולת קבועה. זיהוי מיקום הכוחות נקבע לפי אורות רכב מלאים המופעלים מיד עם ההיתקלות. ג´יפ פיקוד שהמתין בבסיס המארבים הצטרף לסריקה. המארב נמשך עד השעה 0300.(או על פי הוראות המפקדה המרחבית). בשעה זאת היה הכוח פותח מכשירים. ג´יפ צריח הדגן היה יוצא ממקומו ומחכה על הציר.
הנ"נ או ג´יפ השרביטים נשאר במקום. המ"מ היה נוסע עם ג´יפ החרצית לאסוף את המשדרים. בגמר הקיפול יוצאים בדרך ציר הגישה ונעים במצב טעון עד נקודת פריקה. שם פורקים כלי נשק, מכסים את צריח הדגן וממשיכים ללא אורות עד בסיס המארבים. רק בנקודה מרוחקת כאשר עלה על הכביש הראשי היה הכוח מדליק את אורות כלי הרכב.
יש להדגיש שהנהלים וההוראות מבצעיות המדוקדקות למארבי ה"דגן", באו לתת מענה לכשלים בסטנדרטים של תרגולת המארבים הותיקה.
המרדפים
לעומת האכזבה מפעילות מארבי הבטן, סיפקו המרדפים תוצאות טובות יותר בלחימה במחבלים. "המרדף" היה צורת הקרב שהפתחה באותם ימים בבקעת הירדן ובאזורי ההר בשומרון ויהודה. רפול, מח"ט הבקעה, העמיד כעקרון ראשון, דוגמה אישית של מפקדים העומדים בראש הכוחות ומסתערים ראשונה. לא ניתן לנהל מרדף מחמ"ל, גם אם יהיה מצויד במיטב המפות, התצ"אות והקשר. על מפקד להיות בשטח לקרוא את הנתונים המשתנים בעיניו ולקבל החלטות, מתוך תצפית על המתרחש בזמן אמת.
ממפקדי התעסוקה בקו דרש כוננות מיידית של צוותי המרדף, תוך הדגשת מקומם של המפקדים בראש הכוח בכל משימה. המפקדים שהובילו את המרדף היו הראשונים להסתער, וכך הלך ועלה מספר המפקדים הבכירים שנפגעו במרדפים, מה עוד שככל שחלף הזמן, השתפרה יכולת הלחימה של המחבלים ולא אחת השיבו באש והשליכו רימונים.
בשל תחלופת יחידות התעסוקה, בנה רפול את תפיסת המרדף על צוותי קרב קטנים, כשעל כל צוות מפקד מ"פ וקצינים נוספים. כל צוות מרדף כלל מקלע מא"ג, ררנ"ט ומרגמה 52 מ"מ, בנוסף לנשקם האישי של הלוחמים.
כמות המפקדים שלקחו חלק במרדפים, לא נבעה רק מהרצון של המפקדים לקחת חלק בלחימה, כי אם גם מתוך הצורך לבנות את הלחימה על ניסיונם ורמתם המבצעית.
סיירת "חרוב" שפעלה במרחב 12 חודשים בשנה, הכירה את השטח על בוריו, התמחתה בלחימה הזעירה והכירה את שיטות הפעולה של המחבלים ואורחותיהם יותר מכל יחידה אחרת הפכה לנדבך מרכזי בקרב על חסימת בקעת הירדן.
סגנו של רפאל איתן מח"ט הבקעה היה משה לוי שתיאר את גזרת הבקעה כ-"מרחב פרוץ וללא כל יכולת שליטה בחודשים הראשונים לאחר המלחמה".
"בשלב הראשון הצבנו תצפיות על גבעות השולטות על הירדן ואת הגאיות והוואדיות
חסמנו בגדרות תיל, מוקשי נעל ומלכודים שלא סומנו בצורה מסודרת. גם שיטת המרדף
הייתה בראשית דרכה והתבססה על יכולתם של הגששים הבדואים ומפקדם סאלח.
את סיורי הבוקר ופתיחת הצירים, ביצעו חיילי סיירת "חרוב" עם הגששים כדי לגלות
את עקבות החודרים ונתיב החדירה. לא היה לנו ניסיון רב וחוליות רבות הצליחו לחדור
לגב ההר. רק בהמשך בסביבות מרץ 1968 התחלנו לבנות את קו גדר המערכת ע"פ
תכנון של אריק רגב קצין האג"מ הפיקודי, והתחלנו ללמוד ולצבור ניסיון במרדפים."
צוותי המרדף של סיירת "חרוב" ויחידות התעסוקה, עמדו בכוננות מתמדת, במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות עם פתיחת ובדיקת הצירים על ידי סיורי הבט"ש וצוותי הגששים. גילוי החדירה, נעשה לרוב, על ידי גששים, שבדקו את דרכי טשטוש והגדרות לאורך הגבול. משנתגלו עקבות כניסה, הופעלו הכוחות, שכללו את צוותי הכוננות מ"חרוב", וצוותי כוננות מרדף של כוחות התעסוקה שעמדו לרשות מפקדת חטיבת הבקעה. גדוד החי"ר שבגזרתו נערך המרדף, הפעיל את מחלקת המרגמות 81 מ"מ ומחלקת התול"ר, על פי התפתחות האירוע. כמו כן, הועמדו בכוננות טנקים ומרגמות דגם ד´, שהיו בתעסוקה.
עם הפעלת נוהל מרדף, הועמדו כל הכוחות המצויים בקו בכוננות, וכוחות התעסוקה חסמו את כל צירי הרוחב והאורך בגזרה. צוותי המרדף ע"ג זחל"מים, נ"נים וג´יפים, קודמו לנקודת מפגש על ציר החדירה. לאותה נקודה קודמו גם המרגמות, התול"רים וכלים נוספים ע"פ הצורך.
צוות חפ"ק המח"ט, כלל את קצין האג"ם או קמב"ץ החטיבה, קצין המודיעין, חוקרי שבויים דוברי ערבית, קצין הגששים, קצין ההנדסה וקצין הקשר החטיבתי. החפ"ק נבנה הן כחפ"ק רכוב והן כחפ"ק רגלי לתנועה בשטחים הקשים והתלולים של וואדיות מדבר יהודה. למפקד החטיבה הוקצה מסוק פיקוד שאפשר ניידות, תצפית ושליטה במרחב המרדף. מתחילת המרדפים, הרבה צה"ל להשתמש במסוקים, על פי הידע והניסיון שרכש הצבא הצרפתי בלחימה נגד ה-פ.ל.נ. באלג´יר והניסיון האמריקני בויאטנם. צוותי גששים
מאובטחים בכוח חי"ר הוקפצו לעומק השטח, לחיתוכי עומק ולבדיקת צירי הרוחב שהוכשרו במיוחד, לאיתור ומעקב אחרי תנועת המחבלים. צוותי החי"ר דולגו במסוקים, לעמדות תצפית, חסימות קרובות ורחוקות וסגירת מעגל סביב המחבלים.
המסוקים סייעו לא רק בניוד כוחות המרדף, כי אם בתצפית, ממסר וחילוץ נפגעים במידת הצורך. המסוקים שהיו חמושים במקלעים, שימשו גם ככוח אש נייד וזריז, וחיסלו לא אחת מחבלים שהצליחו להימלט מזירת הקרב .
חוליית המחבלים החודרת, עשתה כל מאמץ להגיע לגב ההר מבעוד לילה. בדרך כלל, לא ניתן היה להשלים את המהלך והמחבלים נקלעו לאור יום. המחבלים חיפשו מסתור ומחסה ברכסי ההרים, בוואדיות התלולים ובמערות שמעל בקעת הירדן.
צוותי המרדף השתדלו לנוע תוך כדי תפיסת שטחים שולטים משני צידי הוואדיות ובחיפוי הדדי. הסריקה התבצעה תוך כדי תנועה ואש, כאשר הכוח יורה לעבר כל עצם חשוד. הלוחמים נשאו עימם רמוני יד רבים, ששימשו לטיהור מבנים וכוכים חשודים. באותם מקרים, בהן סרקו הכוחות מערות או כוכים, נאסרה הכניסה ולכל מערה וכוך הושלך רימון או מטען. המעבר על פתחן של המערות, נעשה תוך חיפוי וירי, על ידי כוח רתק. היו מרדפים בהם השתמש הכוח בירי פצצות גז מדמיע, להוצאת המחבלים מהמערות והנקיקים בהם הסתתרו. באותם מיקרים בהם זמן החצייה ומעבר המכשול התארך, מצאו המחבלים מסתור במטעים ובשטחים החקלאיים של בקעת הירדן, דבר שחייב את הכוחות לנוע בצורה מאובטחת בתוך השטח הסבוך. במידה והיה ניתן, השתדלו כוחות המרדף לכתר את המטע, ולנסות להכריע את הקרב מבלי להיכנס לשטח הסבוך. במקרים אלו הופעלו להביורים, מתוך כוונה להדליק את הצמחיה ולאלץ את המחבלים לצאת מהפרדס ולהיכנע. מקרים בהם נסרקו מטעים ופרדסים חייבו משנה זהירות מפני התקלות פתע ממחבלים שמצאו מסתור ועמדת אש בין ענפי העץ, מעל הכוחות הסורקים. הכוח נע תוך תצפית וחיפוי לאגפים ולגובה צמרות העצים. תנועה בפרדסים ומטעים צפופים חייבה תרגולת ותאום מרבי, על מנת למנוע אירועי "אש בין כוחותינו".
בעיה שכיחה במרדף, הייתה התאום בין הכוחות הרבים שלקחו בו חלק. לכל צוות היה מכשיר קשר, רימוני עשן צבעוניים ואקדח זיקוקין. לעיתים נעזרו הכוחות גם בדגלונים לשם הזדהות. בעיית השליטה והתאום בין הכוחות בשטחים סבוכים ומבותרים, גרמה לא פעם לירי על כוחותינו ולנפגעים מיותרים. רשתות הקשר בין המפקדות והכוחות הרבים שלקחו חלק במרדף, חייב לימוד ושינוי בשל העומס הרב, במיוחד בשלב ההיתקלות. שלב ההיתקלות שהוא הקריטי בקרב, יצר עומס ואף שיתק לא פעם את יכולת השליטה של המפקד. בשל כך הופרדו רשתות הבט"ש הגזרתיות ונבנתה רשת מרדפים מיוחדת ,סגורה, לכוח המרדף בלבד.
צוותי הקרב סרקו את הרכסים סביב ציר החדירה, תוך תצפית ואש לעבר הוואדיות הסמוכים, כאשר הגששים נעים על עקבות המחבלים ומנסים לאתר את מקום המסתור. משהתגלו המחבלים, היו כוחות המרדף סוגרים את תא השטח ומציבים בעמדות אש, צוותי קרב שמנעו כל אפשרות לחמוק.
חוקר שבויים שהתלווה לכוח, קרא ברמקול למחבלים להניח את נשקם ולהיכנע. לא ניתנה כל אפשרות לנהל משא ומתן ובמידה והמחבלים לא נכנעו מייד, פתחו הכוחות באש והחלו להסתער לעברם.
לעיתים, העדיף מפקד המרדף שלא להמתין לתול"ר או לטנק, ופתח בהסתערות עם כוחות החי"ר שברשותו מתוך חשש שהחושך היורד, יאפשר למחבלים להתחמק בחסות החשיכה. בחלק מהמרדפים, נתקלו הצוותים הסורקים במחבלים, התקלות פתע, שלא אפשרה כל שהות, אלא הסתערות וקרב אש צמוד. התקלות פתע בחוליית המחבלים, גרמה לנפגעים בקרב הכוח הסורק, וחייבה הכנסת כוחות לקרב לחילוצם.
מיקום נכון של הרופא וחוליית התאג"ד בסדר התנועה ובמרחב הלחימה של המרדף היו חשובים ביותר. בכל מרדף היה על המפקד להנחות את הצוות הרפואי להתקדם ולמקם את התאג"ד בהתאם לפני השטח ומרחב הלחימה. במקרים בהם היה ניתן, העדיפו המפקדים חילוץ נפגעים בעזרת מסוק פינוי, היישר לבית החולים הדסה בירושלים.
היו מרדפים בהם הרימו המחבלים ידיהם, וכאשר התקרבו החיילים, השליכו רימון נוסף ואחרון. יש ועשו עצמם נפגעים ואף מתים, ופתחו באש על החיילים המופתעים. רבים היו המקרים בהם נפגעו חיילי צה"ל מאש המחבלים, כתוצאה מחוסר תשומת לב בסיום המרדף, כאשר נראה היה שהקרב כבר הסתיים.
מתוך 30 המרדפים של כוחות צה"ל מראשית אפריל 1968 ועד סוף חודש מרץ 1969, 23 מרדפים התנהלו בגזרה המזרחית בגבול ירדן.
רוב המרדפים נפלו בחלקה של חטיבת הבקעה. 16 מרדפים ביצעה חטיבת הבקעה במהלך השנה, כאשר 6 מרדפים נוספים אירעו באזור הערבה.
96 מחבלים נהרגו ו-66 מחבלים נתפסו על ידי כוחות צה"ל במרדפים בגבול ירדן, מתוכם 89 מחבלים הרוגים ו-46 שבויים בגזרתה של חטיבת הבקעה.
במהלך המרדפים באותם שנים נפלו מבכירי המפקדים ביחידות הצנחנים: מפקד חטיבת הבקעה אל"מ אריק רגב וקצין המבצעים סרן גדי מנלה, מפקד גדוד הנח"ל המוצנח סא"ל משה סטמפל וסגנו רס"נ דורון מנור, מפקד סיירת חרוב סא"ל צבי עופר, קצין האג"ם של חטיבת הבקעה רס"נ יוסי קפלן, סרן גדי מנלה קצין המבצעים של חטיבת הבקעה, רס"נ חנן סמסון ועוד קצינים וחיילים רבים נהרגו ונפצעו.
בצבא ובציבור, נשמעה ביקורת על היפגעות מפקדים, ועלו שאלות רציניות לגבי מיקומו של המפקד, ובמיוחד הבכירים שבהם בעת המרדף.
רפול ראה בכך ערך עליון ואמר:
"חוכמת המפקד בצנחנים אינה לנהל קרבות מרחוק, קריאת הקרב של המפקד היא
אמנות הפיקוד. מסורת הצנחנים הייתה ונשארה להוביל את החיילים בשדה הקרב ולא
לשלחם אליו. הפיקוד בקרב איננו ניהול מתוך משרד או חפ"ק אלא מנהיגות הקוראת
אחרי. אנחנו חינכנו תמיד את הלוחמים להסתער בהיתקלות, במארב, בפעולה יזומה,
בפשיטות. מפקד חייב לעמוד בראש חייליו ברגע הקריטי ביותר בקרב, בשעת
ההסתערות ".
גם הרמטכ"ל, רב-אלוף חיים בר-לב, הביע את דעתו בשאלת מיקום המפקדים במרדפים וכתב בתשובה למכתב גלוי שהתפרסם באחד העיתונים:
"מפקדי החטיבות ואף מפקדים בכירים יותר בצה"ל, לוקחים אישית חלק פעיל במבצעי
יחידותיהם, לא רק במלחמות הגדולות אלא גם בפעולות הביטחון השוטף.... השתתפותם
זו של המפקדים הבכירים היא גורם חשוב לאין ערוך בהשגת יעילות ותכליתיות מרבית
של הפעולות, בשיפור ובשכלול שיטות הפעולה ואמצעי הלחימה, ובצמצום אבידותינו
בפעולות אלו. כאשר נופל מפקד בכיר תוך כדי פעולה, יש על כן להציג אבידה כבדה זו
לא מול התועלת שהייתה צפויה מהשתתפותו בפעולה האחת בה נפל, אלא גם מול
התועלת שהייתה צפויה מהשתתפותם של כלל המפקדים הבכירים גם בכל אותן פעולות
שלגביהן אין הדבר מגיע לידיעת הציבור. אני סבור, שהליכתם של מפקדינו
הבכירים, יחד עם אנשיהם, אל מקומות הסכנה, היא בראש וראשונה ביטוי לתכונה
אנושית ולרמה מוסרית, לא פרי של שיקול תועלתי או ציות סתמי לתורה הנלמדת בבתי
הספר הצבאיים שלנו."
יחד עם זאת, הוציא הרמטכ"ל ב-22 בספטמבר 1968 מסמך מפורט לאלופי הפיקודים ובו הנחיות לביצוע המרדפים. את הנחיותיו פתח הרמטכ"ל בהערה על המרדפים אשר הסתיימו במספר קורבנות רב, לעיתים משום שהכוח הפועל לא הקפיד על ההנחיות המבצעיות. בר-לב הנחה כי בכל מרדף ללא יוצא דופן, תקבל מפקדת חטיבת הבקעה 2 מסוקים להובלת גייסות. יציאה למרדף לפני הגעת המסוקים חייבה קבלת אישור הרמטכ"ל או ראש אג"מ.
לצורך קישור הוקצה מטוס קל כתחנת ממסר לרשת הקשר ודווח עד לשכת הרמטכ"ל. הנחיות הרמטכ"ל ירדו לפרטים הטקטיים והתנהגות הלוחמים בשטח, כולל מיקום התצפיות, תפיסת הרכסים השולטים, ובדיקה באש של כל האתרים החשודים, תוך התקדמות בתנועה קרבית מאובטחת לעבר מקום המחבלים.
עם גילוי המחבלים יש להנחית מכת אש מרוכזת, מטווח גדול ככל הניתן, ולאחר מכת האש יש לקרוא בעזרת רמקול למחבלים להיכנע. במידה ואינם נכנעים יש להמשיך במכות אש כולל טנקים, תול"רים, מרגמות ומקלעים. לאחר מכת האש יתקדמו הלוחמים בזהירות תוך שימוש בלהביורים, תחמושת "אשמורה" ושאר כלי הנשק בהתאם. לאור כמות הנפגעים מקרב הפיקוד הבכיר הורה הרמטכ"ל כי עם הכוח הקדמי לא ינוע אף מפקד בכיר (רס"ן ומעלה) נוסף למפקד הפלוגה.
"מפקד החטיבה יהיה קצין ספ"כ (סגל הפיקוד הכללי) היחידי אשר ייקח חלק פעיל במרדף. גם הוא לא ימצא בכוח הקדמי, כי אם לפחות מגמה אחת לאחור. קציני ספ"כ האחרים, להוציא את אלוף הפיקוד, לא יצטרפו אל כוח המרדף, עד לסיומו ללא אישורי".
סיירת "חרוב" – 1968-1970
במהלך השנה מיוני 1967 ועד אוגוסט 1968 נטלה סיירת "חרוב" חלק בעשרות היתקלויות, מארבים ומרדפים. 13 מלוחמי סיירת "חרוב" נהרגו באותה עת במיקוש ובהיתקלויות עם המחבלים. 28 לוחמים נפצעו.
כל חיילי היחידה לאחר שסיימו את אימון הטירונות במסגרת חטיבה 35 עברו את אימון הלוחם ובו קורס נהיגה, ניווטים ומסעות ארוכים וקשים.
אימוני השדה התמקדו באמון הלוחם בשטח פתוח מרמת הפרט, החוליה והצוות. אימון מיוחד הוקדש לנושא המרדפים וכלל גילוי עקבות, תנועה על העקבות, ביצוע חיתוכים על צירי העומק בעזרת הגששים, דילוג הכוחות לסגירת תאי השטח החשודים ובסיום, היתקלות עם כוח המחבלים. האימונים כללו לוחמה בשטחים הרריים, בטיהור כוכים ומערות תוך תיאום בין צוותי הקרב הפועלים בתא שטח קטן.
אימון אחר לו הוקדש זמן רב היה היתקלות סיור רכוב במארב מחבלים. הכוח שנע על שני כלים, תורגל בהשבת מכת אש מהירה, קפיצה מהכלים תוך השארת רתק על הכלים, תנועה ואש של הצוות הלוחם והסתערות על המחבלים. בילו מישורי שהיה מ"פ באותה תקופה, הדגיש את ערכי הלחימה אותם ביקשו המפקדים לתת ללוחמים: "באימונים דרשנו מהחיילים תפקוד מהיר ומדויק. כוח הסיור פתח באש מהכלים כאשר צוות הקרב הסתער על המחבלים תוך שאינו מרפה מהטרף. דבקות במשימה, אומץ לב ויוזמה היו ערכי הלחימה אותם ביקשנו להנחיל ללוחמים".
משהתמנה אלוף רחבעם זאבי (גנדי) לאלוף פיקוד המרכז, ביקש להעביר את כל פלוגות "חרוב" לבקעת הירדן כדי להתמקד בשתי המשימות העיקריות: מארבים ומרדפים.
סא"ל עמוס נאמן סיים את תפקידו כמפקד היחידה ובחודש נובמבר 1968 קיבל סא"ל צביקה עופר את הפיקוד. ביחידה היו באותה עת 3 פלוגות מהן 2 ותיקות: הפלוגה של אלכס שטרנברג, פלוגתו של אבנר הלוי ופלוגה ג´ של בילו מישורי.
