פעילות מבצעית
פעילות והווי היחידה בחודשי תחילת דרכה, כתב: אילן פרידברג
הג´חש של השטן
כתב אילן.פ.
באביב 1966 יצאה סיירת "חרוב" למסע ניווטים במדבר יהודה. ביום הראשון למסע הצוותים התערבו על בקבוק אורנג´דה ומצופה מי יגיע ראשון לנקודת הסיום בעין-בוקק. באור ראשון יצאנו מאזור ערד ובעודנו טריים ורעננים התפעלנו מכדור השמש הכתום שעלה מעל הצוקים הנושקים לים-המלח. ניווטנו למצד זהר ולאחר כארבע שעות, כשהגענו למצד, לבצלאל ז"ל נמאס לסחוב את ג´ריקן המים והוא העביר אותו אליי. אני מודה שאם זה היה תלוי בי, הייתי "מטיס" את הג´ריקן הכבד אל הוואדי כי גֶבי המים שפגשנו בדרכנו היו מלאים במים צלולים עד כי יכולת לראות בתחתית הגב גן חיות שוקק של יצורים מכוכב אחר. כמובן שהיצורים הבלתי מזוהים לא מנעו מאתנו לרוות צימאוננו, אבל רק אחרי שבצלאל שתפקד כמעבדה ניידת שתה ראשון ואנחנו המתנו רבע שעה לראות אם הוא עבר את זה בשלום...
המשכנו לשתות מהשלוליות כי ברגר אמר: "פן יגמרו לנו המים ומצבנו יהיה בכי רע". לא כל כך הבנתי מה זה "מצבנו יהיה בכי רע" אם לא חסרות שלוליות לשתות מהן, אבל שתקתי והעמסתי את המטרד המיותר על גבי הקרוב לקריסה. עשיתי זאת מכיוון ששטיינר החזיק את המצפן והתחפש לקולומבוס, קורנר סבל מבעיית גב וברגר שהחזיק את מפת השטח דימה עצמו כנווט של אמיליה ארהארט. אחרי ארוחת בוקר נהדרת מהתפריט ה"עשיר" של מנת הקרב (חמישיה) קינחנו בפלחי אשכוליות ואיך שהתכוונו לזוז ראיתי במורד הוואדי אזנים לא קטנות מבצבצות בין ענפיו של עץ אשל. כחוקר טבע פוטנציאלי דרכתי את העוזי פן יתנפל עלי נמר חברבורות או צבוע צחקן וניגשתי לחקור את הברייה המסתורית. הסתבר שהאזנים הארוכות היו מחוברות היטב לחמור אפור שהחבל על צווארו הסתבך בענפי העץ והחמור המסכן היה מועמד רציני להחזיר ציוד לבורא עולם. שחררתי את החבל מהעץ והובלתי את ה"קנדידט" הצייתן אל החבר´ה שצחקו ושאלו אותי באם אני מתכוון לעשות מהחמור נקניק. אמרתי להם: "מאחר ובצלאל לא אוכל בשר טרף אני לא אעשה ממנו נקניק אבל הג´חש חייב לי את חייו ולכן הוא יגמול לי בסחיבת ג´ריקן המים הכבד עד סמוך לעין בוקק. ושם בהתחשבות של ידיד נפש אני אוריד ממנו את המשא וכמחווה של רצון טוב אתן לו לשתות מים ואשלח אותו לחפש אתונות במדבר". הצדקנים אמרו לי שזה לא בסדר וזה נקרא ל"סבן" בניווט. הנהנתי בראשי בהסכמה מלאה ושמתי את הג´ריקן על החמור... החבר´ה הרי לא פראיירים ואחרי הליכה של חמש מאות מטרים החלק ה"חכם" של אנשי הצוות ואני החכם מבהמת השדה, העמסנו על ידידנו גם את חגורי הקרב והחמור נראה כמתנדב בגדוד נהגי הפרדות... המשכנו לנווט ובאזור נחל יזרח מצאנו גב מים ענק ויפהפה. החלטנו שזה מקום נהדר לטבילת התרעננות. קשרתי את החמור לשיח ונכנסנו להתרחץ כשלגופנו תחתונים כדי להרוויח פעמיים- פעם להתרעננות ופעם עבור התחתונים שהתחננו לכביסה. במימי הגב הקרירים עשינו "פוזות" ועסקנו בצילומי דוגמנות לתחתוני "אתא". לפתע קורנר הצלם צעק: "החמור בורח!" ברגר שלא נכנס למים מפחד מכרישים החל לרדוף אחריו אבל ברגר הוא לא בדיוק ג´סי אוונס וחמורו של השטן "פתח מבערים" והתרחק עם הציוד לעבר מרחבי המדבר האינסופיים (סוף מערבון סוג ב´). יצאנו מהמים ובזריזות שלא הייתה מביישת את הודיני התלבשנו רטובים ורצנו לתפוס את הבוגד. חמורנו הוביל אותנו בערוצים ושבילים שאפילו הגאוגרף וילנאי (האבא של ...) לא ידע על קיומם. בקיצור- איבדנו את הצפון ולא היה לנו שמץ של מושג היכן אנחנו. ידענו שאנחנו חייבים לתפוס את כפוי הטובה ויהי מה, כי כלא-שש הוא "בוטנים" לעומת הביזיון והסיפורים שירוצו בתל-נוף על חבורת אידיוטים שחמור מצוי גנב להם את החגורים... המשכנו לרדוף אחריו, טיפסנו על הרים, חצינו וואדיות, ובמילים בוטות: הנבלה קרע לנו את הצורה (כמו בשיר הילדים: "בין הרים ובין סלעים טס לו החמור ומכל החברים אותו אני אגמור"). רצנו אחריו, אבל בן תשפוכת הדומן היה נותן מבט לאחור וכשראה אותנו רצים היה פותח בדהירה כאילו הוא בהיפודרום של רומא. כך הלכנו ורצנו, רצנו והלכנו אחרי הברייה הבוגדנית. בשלב מסוים, כשהחמצן במוחי המיובש אזל ודעתי השתבשה למשעי, הצעתי לחבורה שאני אשכיב את הבוגד בירייה נגמור עם הסיפור המביך ונסיים את הניווט המחורבן אחרונים אך מרוצים. ריככתי את הרצח בהסבר אבולוציוני מעמיק על כך שהחמור לא יתפגר לחינם, הוא יהפוך לחלק משרשרת המזון והנמרה שלומציון שמסתובבת במדבר רעבה תיהנה מארוחת ערב אקסקלוסיבית שארגנתי לה בטוב ליבי. חטפתי מהחבר´ה צעקות ותוכחות על כך שאני רוצח מופרע ועוד מספר כינויים שנותנים בדרך כלל למאושפזים תחת כפיה. הם צעקו! ואני יריתי!!! יריתי לפני החמור בסלעים שמעל שביל העיזים במטרה להפיל סלעים על השביל שאולי יעצרו את הנמלט (מחשבה אווילית להפליא). זה לא עזר, נהפוך הוא! הפחדן שנבהל מהמופרע שיורה עליו "תפס גלופ" ובתוך שניות נעלם מעבר לסיבוב. נכנסנו למשבר מורלי ולאחר התייעצות קלה אך קולנית בחמש אוקטבות החלטנו שאנחנו נשבור לכיוון עין-בוקק, שם נספר למקורבים בלבד על הפאשלה ובעזרת ג´יפים שלא חסרו לנו נצא לתפוס את חמורו של השטן. תכנון לחוד ומציאות לחוד. נכנסנו לבעיה חדשה! גדולי הנווטים בצוות ה"גמור" לא הצליחו לאתר את מיקומנו. מומחי הניווט טענו שהמפה ישנה, המצפן מזייף והעלו עוד מיני תירוצים שממציאים הילדים בגן של רותי. החבר´ה קיפלו את המפה, המצפן נכנס לחגור של בצלאל ופתחנו בהליכה מזורזת בשביל העיזים, "על הבאב אללה". שטיינר הוביל ואנוכי הלכתי אחרון עם ראש באדמה ומחשבות אובדניות. בתוך זמן קצר הגענו תשושים לראש ההר ולפתע קורנר צעק "הנה הים (גם כן ים!) מה אלה הבתים למטה?" וברגר אמר בעליזות מתוחכמת "לפי החישובים שלי זה האזימוט לעין-בוקק" אמר כאילו הוא המשנה של אמיליה... החלטנו לקצר את הדרך כדי שלא נאחר באופן מוגזם ואין לי מושג איך הצלחנו לרדת את הצוקים הזקופים מעל עין-בוקק ללא פגע. הלכנו לעבר מה שנראה כמלון ושאלנו בהיסוס את הברנש שקצר את הדשא "פה זה עין בוקק?" הטכנאי עשה לנו סריקת רנטגן ובזלזול אמר "מה אתם לא יודעים? מאיפה באתם? אתם נראים גמורים לגמרי. תגידו: זה החמור שלכם שאוכל לי את הדשא?" "איזה חמור?" שאלנו כפה אחד. הטכנאי הצביע לכיוון דרום ולחש ממתיק סוד "יש עליו חגורי קרב וג´ריקן. שמעתי על יחידה סודית שהקימו בצבא, זה אתם?" לא ענינו לדביל ורצנו אל החמור שהיה עסוק בלעיסת הדשא של ה"שכן". הקפנו אותו בטבעת חנק ואני התגנבתי אליו באיגוף ימני בזהירות מיותרת. המרדן כלל לא התייחס אלי והמשיך בשלו. תפסתי את החבל והבוגד כפוי הטובה הרים ראשו מכר הדשא, נתן בי מבט של כלום והמשיך ללעוס. אני נשבע שראיתי שמץ של חיוך בהמי בזווית פיו... אבל לך תוכיח. הורדנו ממנו את הציוד והלכנו לחפש את יתר הצוותים. לא ראינו בשטח אף אחד מהיחידה. זה הפליא אותנו, אבל מרוב תשישות לא הקדשנו לזה מחשבה מיותרת. התרווחנו על "כיסאות נוח" ובמסירות ראויה לציון ביצענו את תרגיל "מנוחת הלוחם". רעש מוכר של מנוע ה-028 (ג´יפ סיור) טרטר לידינו. פקחנו חריצי עיניים וחזי אמר לנו "אהלן חבר´ה, איך הגעתם כל כך מהר? נראה לי שניצחתם בהתערבות". בצלאל גיחך ואמר לו באדישות לאה: "בזכות הג´חש של השטן". חזי תקע בחמור מבט תמוה וברגר בזחיחות חשופת עוקץ הוסיף: "חזי אתה מסתכל על הג´חש הלא נכון! הגענו ראשונים בגלל הג´חש שיושב על הכיסא השני לשמאלי..."
כתב אילן.פ.
באביב 1966 יצאה סיירת "חרוב" למסע ניווטים במדבר יהודה. ביום הראשון למסע הצוותים התערבו על בקבוק אורנג´דה ומצופה מי יגיע ראשון לנקודת הסיום בעין-בוקק. באור ראשון יצאנו מאזור ערד ובעודנו טריים ורעננים התפעלנו מכדור השמש הכתום שעלה מעל הצוקים הנושקים לים-המלח. ניווטנו למצד זהר ולאחר כארבע שעות, כשהגענו למצד, לבצלאל ז"ל נמאס לסחוב את ג´ריקן המים והוא העביר אותו אליי. אני מודה שאם זה היה תלוי בי, הייתי "מטיס" את הג´ריקן הכבד אל הוואדי כי גֶבי המים שפגשנו בדרכנו היו מלאים במים צלולים עד כי יכולת לראות בתחתית הגב גן חיות שוקק של יצורים מכוכב אחר. כמובן שהיצורים הבלתי מזוהים לא מנעו מאתנו לרוות צימאוננו, אבל רק אחרי שבצלאל שתפקד כמעבדה ניידת שתה ראשון ואנחנו המתנו רבע שעה לראות אם הוא עבר את זה בשלום...
המשכנו לשתות מהשלוליות כי ברגר אמר: "פן יגמרו לנו המים ומצבנו יהיה בכי רע". לא כל כך הבנתי מה זה "מצבנו יהיה בכי רע" אם לא חסרות שלוליות לשתות מהן, אבל שתקתי והעמסתי את המטרד המיותר על גבי הקרוב לקריסה. עשיתי זאת מכיוון ששטיינר החזיק את המצפן והתחפש לקולומבוס, קורנר סבל מבעיית גב וברגר שהחזיק את מפת השטח דימה עצמו כנווט של אמיליה ארהארט. אחרי ארוחת בוקר נהדרת מהתפריט ה"עשיר" של מנת הקרב (חמישיה) קינחנו בפלחי אשכוליות ואיך שהתכוונו לזוז ראיתי במורד הוואדי אזנים לא קטנות מבצבצות בין ענפיו של עץ אשל. כחוקר טבע פוטנציאלי דרכתי את העוזי פן יתנפל עלי נמר חברבורות או צבוע צחקן וניגשתי לחקור את הברייה המסתורית. הסתבר שהאזנים הארוכות היו מחוברות היטב לחמור אפור שהחבל על צווארו הסתבך בענפי העץ והחמור המסכן היה מועמד רציני להחזיר ציוד לבורא עולם. שחררתי את החבל מהעץ והובלתי את ה"קנדידט" הצייתן אל החבר´ה שצחקו ושאלו אותי באם אני מתכוון לעשות מהחמור נקניק. אמרתי להם: "מאחר ובצלאל לא אוכל בשר טרף אני לא אעשה ממנו נקניק אבל הג´חש חייב לי את חייו ולכן הוא יגמול לי בסחיבת ג´ריקן המים הכבד עד סמוך לעין בוקק. ושם בהתחשבות של ידיד נפש אני אוריד ממנו את המשא וכמחווה של רצון טוב אתן לו לשתות מים ואשלח אותו לחפש אתונות במדבר". הצדקנים אמרו לי שזה לא בסדר וזה נקרא ל"סבן" בניווט. הנהנתי בראשי בהסכמה מלאה ושמתי את הג´ריקן על החמור... החבר´ה הרי לא פראיירים ואחרי הליכה של חמש מאות מטרים החלק ה"חכם" של אנשי הצוות ואני החכם מבהמת השדה, העמסנו על ידידנו גם את חגורי הקרב והחמור נראה כמתנדב בגדוד נהגי הפרדות... המשכנו לנווט ובאזור נחל יזרח מצאנו גב מים ענק ויפהפה. החלטנו שזה מקום נהדר לטבילת התרעננות. קשרתי את החמור לשיח ונכנסנו להתרחץ כשלגופנו תחתונים כדי להרוויח פעמיים- פעם להתרעננות ופעם עבור התחתונים שהתחננו לכביסה. במימי הגב הקרירים עשינו "פוזות" ועסקנו בצילומי דוגמנות לתחתוני "אתא". לפתע קורנר הצלם צעק: "החמור בורח!" ברגר שלא נכנס למים מפחד מכרישים החל לרדוף אחריו אבל ברגר הוא לא בדיוק ג´סי אוונס וחמורו של השטן "פתח מבערים" והתרחק עם הציוד לעבר מרחבי המדבר האינסופיים (סוף מערבון סוג ב´). יצאנו מהמים ובזריזות שלא הייתה מביישת את הודיני התלבשנו רטובים ורצנו לתפוס את הבוגד. חמורנו הוביל אותנו בערוצים ושבילים שאפילו הגאוגרף וילנאי (האבא של ...) לא ידע על קיומם. בקיצור- איבדנו את הצפון ולא היה לנו שמץ של מושג היכן אנחנו. ידענו שאנחנו חייבים לתפוס את כפוי הטובה ויהי מה, כי כלא-שש הוא "בוטנים" לעומת הביזיון והסיפורים שירוצו בתל-נוף על חבורת אידיוטים שחמור מצוי גנב להם את החגורים... המשכנו לרדוף אחריו, טיפסנו על הרים, חצינו וואדיות, ובמילים בוטות: הנבלה קרע לנו את הצורה (כמו בשיר הילדים: "בין הרים ובין סלעים טס לו החמור ומכל החברים אותו אני אגמור"). רצנו אחריו, אבל בן תשפוכת הדומן היה נותן מבט לאחור וכשראה אותנו רצים היה פותח בדהירה כאילו הוא בהיפודרום של רומא. כך הלכנו ורצנו, רצנו והלכנו אחרי הברייה הבוגדנית. בשלב מסוים, כשהחמצן במוחי המיובש אזל ודעתי השתבשה למשעי, הצעתי לחבורה שאני אשכיב את הבוגד בירייה נגמור עם הסיפור המביך ונסיים את הניווט המחורבן אחרונים אך מרוצים. ריככתי את הרצח בהסבר אבולוציוני מעמיק על כך שהחמור לא יתפגר לחינם, הוא יהפוך לחלק משרשרת המזון והנמרה שלומציון שמסתובבת במדבר רעבה תיהנה מארוחת ערב אקסקלוסיבית שארגנתי לה בטוב ליבי. חטפתי מהחבר´ה צעקות ותוכחות על כך שאני רוצח מופרע ועוד מספר כינויים שנותנים בדרך כלל למאושפזים תחת כפיה. הם צעקו! ואני יריתי!!! יריתי לפני החמור בסלעים שמעל שביל העיזים במטרה להפיל סלעים על השביל שאולי יעצרו את הנמלט (מחשבה אווילית להפליא). זה לא עזר, נהפוך הוא! הפחדן שנבהל מהמופרע שיורה עליו "תפס גלופ" ובתוך שניות נעלם מעבר לסיבוב. נכנסנו למשבר מורלי ולאחר התייעצות קלה אך קולנית בחמש אוקטבות החלטנו שאנחנו נשבור לכיוון עין-בוקק, שם נספר למקורבים בלבד על הפאשלה ובעזרת ג´יפים שלא חסרו לנו נצא לתפוס את חמורו של השטן. תכנון לחוד ומציאות לחוד. נכנסנו לבעיה חדשה! גדולי הנווטים בצוות ה"גמור" לא הצליחו לאתר את מיקומנו. מומחי הניווט טענו שהמפה ישנה, המצפן מזייף והעלו עוד מיני תירוצים שממציאים הילדים בגן של רותי. החבר´ה קיפלו את המפה, המצפן נכנס לחגור של בצלאל ופתחנו בהליכה מזורזת בשביל העיזים, "על הבאב אללה". שטיינר הוביל ואנוכי הלכתי אחרון עם ראש באדמה ומחשבות אובדניות. בתוך זמן קצר הגענו תשושים לראש ההר ולפתע קורנר צעק "הנה הים (גם כן ים!) מה אלה הבתים למטה?" וברגר אמר בעליזות מתוחכמת "לפי החישובים שלי זה האזימוט לעין-בוקק" אמר כאילו הוא המשנה של אמיליה... החלטנו לקצר את הדרך כדי שלא נאחר באופן מוגזם ואין לי מושג איך הצלחנו לרדת את הצוקים הזקופים מעל עין-בוקק ללא פגע. הלכנו לעבר מה שנראה כמלון ושאלנו בהיסוס את הברנש שקצר את הדשא "פה זה עין בוקק?" הטכנאי עשה לנו סריקת רנטגן ובזלזול אמר "מה אתם לא יודעים? מאיפה באתם? אתם נראים גמורים לגמרי. תגידו: זה החמור שלכם שאוכל לי את הדשא?" "איזה חמור?" שאלנו כפה אחד. הטכנאי הצביע לכיוון דרום ולחש ממתיק סוד "יש עליו חגורי קרב וג´ריקן. שמעתי על יחידה סודית שהקימו בצבא, זה אתם?" לא ענינו לדביל ורצנו אל החמור שהיה עסוק בלעיסת הדשא של ה"שכן". הקפנו אותו בטבעת חנק ואני התגנבתי אליו באיגוף ימני בזהירות מיותרת. המרדן כלל לא התייחס אלי והמשיך בשלו. תפסתי את החבל והבוגד כפוי הטובה הרים ראשו מכר הדשא, נתן בי מבט של כלום והמשיך ללעוס. אני נשבע שראיתי שמץ של חיוך בהמי בזווית פיו... אבל לך תוכיח. הורדנו ממנו את הציוד והלכנו לחפש את יתר הצוותים. לא ראינו בשטח אף אחד מהיחידה. זה הפליא אותנו, אבל מרוב תשישות לא הקדשנו לזה מחשבה מיותרת. התרווחנו על "כיסאות נוח" ובמסירות ראויה לציון ביצענו את תרגיל "מנוחת הלוחם". רעש מוכר של מנוע ה-028 (ג´יפ סיור) טרטר לידינו. פקחנו חריצי עיניים וחזי אמר לנו "אהלן חבר´ה, איך הגעתם כל כך מהר? נראה לי שניצחתם בהתערבות". בצלאל גיחך ואמר לו באדישות לאה: "בזכות הג´חש של השטן". חזי תקע בחמור מבט תמוה וברגר בזחיחות חשופת עוקץ הוסיף: "חזי אתה מסתכל על הג´חש הלא נכון! הגענו ראשונים בגלל הג´חש שיושב על הכיסא השני לשמאלי..."
בצלאל, אילן ומוטי
אילן מוטי מירון
