מהאתר של ד"ר  אריה גילאי ז"ל  "הצנחנים" -  לוחם סיירת הצנחנים - יוסי קולר



לאחר מותו של צביקה עופר מונה סא"ל יוסף קולר למפקד היחידה.     
"הייתה לי תפיסה צבאית מסודרת, וצברתי ניסיון כקצין אג"ם בחטיבת הבקעה.
הייתה זאת אחת התקופות הקשות בשל התנאים האובייקטיביים של הבקעה. מזג אוויר לוהט – 40 מעלות בצל.
אי סדר בחטיבה בקליטת כוחות התעסוקה המבצעית, במיוחד בהכשרתם לקראת התעסוקה.
הכול עבד בשיטת הסמוך ואני כקצין אג"ם נאלצתי להתמודד עם הרבה בעיות: חוסר ידע וניסיון של היחידות, היעדר כל תורה כתובה     
בנושאי בטחון שוטף: סיור בוקר, סיור ערב, פתיחת ציר, מארבי דגן וכד´.
רפול היה מח"ט הבקעה, עבד בבקעה ועשה דברים רבים שאף אחד לא עשה אחריו, אבל הוא לא השאיר כל תורה כתובה.
אחריו בא אריק רגב שנהרג תוך זמן קצר ולא הספיק להנחיל תורה כתובה. המח"ט שבא אחריו רשף, היה בראשית תפקידו ומפקדת הפיקוד וחטיבת הבקעה היו עסוקים בפעילות המבצעית, בבניית המוצבים וגדר המערכת, אך לא בכתיבת התורה.  
קולר ששרת כקצין האג"ם של חטיבת הבקעה הרגיש כי צבר את הידע, הניסיון, הכרת השטח והאויב כדי לקחת את סיירת "חרוב" ולהוביל אותה בלחימה כנגד המחבלים בבקעת הירדן.
הוא ביקש ממח"ט הבקעה יהודה רשף את הפיקוד על "חרוב" ושכנע, כי אכן הוא שיביא את השינוי הנדרש.
על קולר שקיבל את היחידה כחודש לאחר נפילתו של צביקה עופר, היה לבנות את הסיירת כיחידה מלוכדת ולרכז את כל הפלוגות באזור הבקעה.
מפקדת הגדוד ופלוגת המפקדה, בפיקודו של רס"ר ישראלי הוותיק, שישבו עד אז במחנה עופר הורדו למחנה גדי.
3 הפלוגות של: יואב גלבר, בילו מישורי וגיורא קידר התארגנו במחנה גדי וכך רוכז הכוח המבצעי תחת ידיו של המג"ד.
בעצה אחת עם אלוף הפיקוד הוכפף הגדוד מבצעית לחטיבת הבקעה.אל"מ משה לוי, שהיה זמן רב סמח"ט הבקעה,
וקיבל את הפיקוד על חטיבת הבקעה הטיל על גדוד "חרוב" את האחריות על הגזרה הצפונית של הבקעה,
בעוד הגזרה הדרומית הוחזקה על ידי גדודי התע"מ המתחלפים.
קולר שילב את שני התפקידים של מפקד גזרת הבט"ש הצפונית ופיקוד על היחידה וראה בשילוב זה תרומה ליכולתה המבצעית של היחידה.
מיד עם מינויו החל קולר מטפל בגיוס מפקדים ולוחמים ע"פ התקן החדש של הגדוד.
היחידה שכללה עתה 4 פלוגות ופלוגת מפקדה  כ-100 חיילים.
מעבר להגדלת תקן כוח האדם של יחידה הוחלט במטכ"ל על שיפור איכות הלוחמים ביחידה.
סיירת "חרוב" החלה לגייס באופן עצמאי בבסיס קליטה ומיון, חיילים שהתנדבו לשרת ביחידה.
שוב לא הייתה היחידה תלויה בהבנתם וטוב לבם של מפקדי הצנחנים אשר שלחו תגבורות כוח אדם מידי שנה ליחידה.
גיוס החיילים מראשית המסלול, שיפר את איכות הלוחם ביחידה והעמידה בשורה הראשונה של יחידות צה"ל באותה תקופה.
במקביל לשיפור איכות כוח האדם המתגייס דאג קולר לרמת המפקדים בגדוד.
בין המפקדים שהובאו ע"י קולר לקבע היו אסא קדמוני ויאיר קליין מבית הספר לצניחה שהיו ידועים במקוריות, יוזמה ותעוזה.
המג"ד קולר והמ"פים קיימו דיונים הפיקו לקחים מההיתקלויות בסיורים ובמארבים, ניתחו ולמדו את המרדפים בעבר, בנו את תורת הלחימה כנגד המחבלים והעלו את הרמה המקצועית של היחידה.  
במסגרת לימוד שיטות הפעולה של המחבלים, הוטלה על בילו מישורי המשימה לקחת מספר מחבלים שבויים, וללכת עימם על נתיבי החדירה.
בילו שנעזר באנשי השב"כ תיחקר את המחבלים, כיצד תכננו לחצות את הירדן, נתיב החדירה בין שדות המוקשים, הגדרות ומארבי צה"ל ונתיב התנועה המתוכנן לגב ההר.
"למדתי אז שיש הגיון רב בתכנון ובביצוע של חוליות המחבלים, וכי לא ניתן לזלזל במקצועיות שלהם – הם ידעו את המלאכה".

המחיר הכבד ששילמו מפקדי הצנחנים במרדפים בשנת 67/68 היה בסיס לשינוי בטקטיקת המרדף, כפי שתיאר קולר: ´קדימה הסתער´, הייתה הסיסמא ונורמת הלחימה עליה חונכנו וחינכנו משך שנים בצנחנים.
והנה יש כאן מרדף, מתאר לחימה אחר שיש לנהל אותו בשכל ובסבלנות.     
לסגור את האויב לאחר שאיתרת את מיקומו. לא להסתער ולעשות את המשימה עם מינימום נפגעים לכוחותינו.
סגור את השטח ונהל את המרדף. התחושה שלי כקצין בצנחנים בקבע הייתה כיצד צבא שהסתער בששת הימים ממשיך להסתער גם כשלא צריך.
לשנות את הדוקטרינה זה לוקח הרבה זמן. יש לשנות את החשיבה הצה"לית של הצנחנים".
דיוני המפקדים בפיקוד מרכז, בהם היו שותפים מפקדי חטיבה 35 וסיירת חרוב, עסקו בהפקת לקחי ההיתקלויות במרדפים, תוך ניתוח נוקב של המשגים והתוצאות הקשות.
התובנות והשינויים שהתבקשו לא היו רק ברמה הטקטית, כי אם בתפיסת העולם ערכי הלחימה של הצנחנים. המפקדים נדרשו לחולל שינוי בתרבות היחידה ומודל ההתנהגות שטופח משך שנים רבות בצנחנים ובא לידי ביטוי בקריאת הקרב "קדימה הסתער".
מן המפקדים נדרש אורך רוח ושליטה בכוחות המרדף, כיתור וריתוק המחבלים לקרקע, תוך מיצוי כל האמצעים להכנעתם או חיסולם, מבלי לסכן את הלוחמים של לצורך.   
בחטיבת הבקעה נוצרה מעין תחרות סמויה בין סיירת "חרוב" ובין יחידות הצנחנים ששרתו בתעסוקה המבצעית, על השתתפות במרדפים והובלת צוותי המרדף בהיתקלויות כנגד המחבלים.
מאחר ובסיס היחידה היה בבקעה ומפקדת הגדוד הייתה מעורה בכל המתרחש בחטיבת הבקעה, היו מפקדיה קרובים לצלחת. יותר מכך, הכרת השטח, ידיעת האויב ושיטות פעולתו,
מהירות התגובה של צוותי הכוננות של היחידה והידע והניסיון הרב שצברו, הקנו להם מעמד של בכורה בלחימה במחבלים באותה תקופה.
14 סיורי הבוקר, באחריות סיירת "חרוב", יצאו עם זריחת החמה כשבכל חוליה גשש בדואי.
הצירים נסרקו ברכב וברגל, כאשר חדר המבצעים של "חרוב" ומפקדת חטיבת הבקעה מקבלים דיווחים שוטפים.
ברגע שהתגלו עקבות חדירה, הוכרזה כוננות מרדף בכל יחידות חטיבת הבקעה.
לאזור החדירה הגיעו, תוך זמן קצר, מפקד "חרוב" ומג"ד הצנחנים שהיה בקו.
בגזרה הצפונית הגיע צוות הכוננות של "חרוב" עם הגששים והתחילו לנוע על עקבות המחבלים.
"למרדף באזור הצפוני של הבקעה הייתה "חרוב" מקדימה", סיפר גיורא קידר שהיה מ"פ באותה תקופה.
"הייתה התמודדות גלויה בין הצנחנים ובין "חרוב" מי מגיע ראשון לאזור החדירה.
בדרך כלל הייתה "חרוב" מקדימה למרדף, משום שהיא ריכזה את הנתונים ולרשותה עמד צוות מרדף בכוננות מיידית".
היחידה שכללה את תורת המרדף וקולר ביקש ממח"ט הבקעה לתת לו לנהל את המרדף ללא התערבות מיותרת של המפקדות הממונות.
בכל מרדף עליו פקד קולר, היה חפ"ק מג"ד שהוביל את הכוחות, יחד עם צוות גששים בפיקודו של סרן סאלח אל-הייב.
2 צוותי לחימה היו פרוסים באגפים מלפנים ובקו האש הראשון.
הצוותים יצאו מאורגנים ומצוידים ללחימה, כולל משרוקיות ודגלים לתאום בין צוותי הלחימה.
אמצעי לחימה מיוחדים, כללו ררנ"ט עם כדור 30 מ"מ נפיץ לירי למערות ורימוני גז מדמיע.
לוחמי הסיירת למדו כיצד לסגור במהירות את תאי השטח, לערוך חיתוכים, להציב תצפיות ולאתר את מקום מסתור המחבלים.
הפעולה בוצעה במהירות ובזהירות ע"י כלי רכב ומסוקים, כאשר המפקדים מקפידים על התקרבות רגלית מאובטחת לאזור החשוד.
לאחר כיתור המחבלים היה חוקר השבויים קורא למחבלים להיכנע ובמידה ולא נענו היה הכוח פותח במכות אש מדויקות לעמדות המחבלים.